[הבית האחר 1]

"מָה אֲנִי יַגִּיד לְךָ אָדָם, קַמְתִּי בַּבֹּקֶר

וְעָשׂוּ כָּאן הַכֹּל כּוֹמוֹ הַבַּיִת שֶׁלִּי,

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁלִּי כָּאן, הַכֹּל בַּמָּקוֹם,

מַמָּשׁ כּוֹמוֹ הַבַּיִת."

אַתְּ בַּבַּיִת, סָבְתָא, לָכֵן הַכֹּל כָּאן, בַּפִּנָּה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת.

"לֹא לֹא לֹא, עָשׂוּ אֶת זֶה מַמָּשׁ מַמָּשׁ כּוֹמוֹ

הַבַּיִת שֶׁלִּי. לָמָּה הֵם עוֹשִׂים כָּכָה – 

לֹא יוֹדַעַת."

סָבְתָא, אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ הָיְתָה אוֹמֶרֶת:

רוֹחְת בֵּית אְ־סֻּלְטָאן, זַי בֵּיתִי מַא כַּאן?

זוֹכֶרֶת? אֵין כְּמוֹ הַבַּיִת שֶׁלָּךְ.

"אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתָּה זוֹכֵר טוֹב טוֹב אֶת הַמִּלִּים שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי.

זֶה טוֹב. אַתָּה צוֹדֵק. כּוֹמוֹ הַבַּיִת שֶׁלִּי 

אֵין."

בספר שיריו השני, אדם רצון משחק עם גבולות הז'אנר ובוחן  את טיבה של השירה עצמה בתוך החיים. אך אולי, לפני הכול, זוהי שירה בשני קולות: קול הסבתא וקול הנכד. זו שירה שהיא קודם כל שיחה בין הנכד והסבתא בתקופת מגפת הקורונה, או כמילות השיר הלפני־אחרון: היא ציטוט, לפני הכול. אחר־כך הקשבה עדינה ודקה.

כתב היד הזה הוא עדות של זיקנה נוכח החיים והמוות, נוכח השעון המתקתק, נוכח מגפה ובדידות. זוהי גם עדות של אהבה ופחד, של יופי וכיעור, של ליווי אל המוות ושל חיים, למרות הכול, וכמובן,  של מערכת יחסים קרובה ואינטימית בין סבתא לנכד, ששניהם פוסעים יחד אל אותו המקום, שממנו יחזור, אולי, לעת עתה, רק אחד מהם.