סופה / ולדימיר סורוקין
- בחירת העורך של הניו יורק טיימס -
ד"ר גארין, גבר נאה ורופא נמרץ, מוכרח להגיע לכפר מרוחק שמגפה מסוכנת מכה בו, כדי לשים לה קץ בעזרת החיסון שבידו. אבל בחוץ משתוללת סופה, ובלית ברירה הוא עולה על מגלשת שלג מוזרה המונעת בכוחם של חמישים סוסונים. הסופה מתעצמת, והדרך לכפר נהיית מסע רצוף אירועים דרמטיים וסוריאליסטיים, משובץ מפגשים יוצאי דופן.
כמו קלסיקונים רוסים לפניו, כגון צ'כוב, פושקין וטולסטוי, סורוקין לוקח נושא רוסי קלאסי – סופת שלגים – וכותב לו גרסה משלו. הוא משתמש במוטיבים של גוגול ובולגקוב לשרטט בווירטואוזיות את הקווים הדיסטופיים שיאפיינו את המעצמה הרוסית השוקעת.
"רומן נפלא המוגש בקלילות ובהומור של הסופרים הרוסים הגדולים."
קולט קרבר, מדאם פיגארו
"סורוקין הוא אחד הסופרים היצירתיים ביותר ברוסיה כיום."
מאשה גסן, ניו יורק טיימס
ולדימיר סורוקין נולד בביקובו, ליד מוסקבה, ב-1955. סופר, מחזאי, אמן וקולנוען, מחשובי הסופרים של רוסיה בימינו ומי שזכה לכינוי הקלאסיקון הרוסי בן זמננו. החל לפעול בחוגי האוונגרד המחתרתי במוסקבה בשנות ה-70 של המאה ה-20, ובזמן המשטר הסובייטי נאסרו עבודותיו לפרסום. לאחר הפרסטרויקה יצאו ספריו לאור, ולא פעם עוררו מחלוקות בשל הביקורת הבוטה כלפי המשטר הטוטליטרי. כתיבתו הסאטירית רוויה הומור מושחז ופרודיה על תרבות המערב ועל החברה הרוסית, והיא זיכתה אותו בפרסים רבים, בהם פרס בוּקר הרוסי והבינלאומי ולפרס פֶּן. סופה, שזכה בפרס בולשויה קניגה (הספר הגדול), הוא אחד מספריו המצליחים ביותר של סורוקין. הוא תורגם לעשרים וחמש שפות עד כה והוא ספרו השלישי הרואה אור בלוקוס אחרי מרק סוס (2018) ומנרגה (2019).
על המתרגמת
פולינה ברוקמן – מתרגמת ומתורגמנית כנסים וועידות מרוסית ומאנגלית. בוגרת המחלקה לתרגום וחקר התרגום באוניברסיטת בר־אילן. בלוקוס תרגמה את מרק סוס ואת מנרגה מאת ולדימיר סורוקין.
- לקריאת הביקורת של רות פרל בהריר שהתפרסמה בהארץ ב-3.02.22.
- לקריאת הביקורת של אריאל בולשטיין שהתפרסמה בישראל היום ב-17.02.22.
- לקריאת הביקורת של רון דהן שהתפרסמה ב-YNET ב-23.12.22.
כתבו על הספר
YNET: "סופה": הישג מרשים של סופר שלא מפסיק לבחון את הגבולות | מאת רון דהן
ישראל היום: "סופה" של ולדימיר סורוקין: השקט שאחרי הסערה | מאת אריאל בולשטיין
הארץ: "סופה": הדיסטופיה של ולדימיר סורוקין מותחת ביקורת על שלטונו של פוטין | מאת רות פרל בהריר
