בערב השקת ספר כלשהו היא והוא, זרים גמורים, יוצאים לעשן – ומתחילים לדבר. זה התסריט הקלאסי: הם ממשיכים משם לבר, שותים יין, נוסעים אליו, ג'וינט, מיטה. בבוקר שלמחרת הם שותים קפה ואוכלים יחד ארוחת בוקר, ולפני שהיא הולכת הם מחליפים טלפונים. מתברר שהוא לא יודע מה שמה. בערב, הבחור, ששכנו הפסנתרן משגע אותו, מעשן את שארית הג'וינט מליל אמש. וראו זה פלא, המוזיקה נשמעת לו שמיימית פתאום.
מפגש. פסנתר. גראס. אלה מתניעים מנוע של פרוזה, ומעתה יחוללו עלילה מרתונית עד לאופק לא ידוע. העיר הנפרשת כמו במפה, אנשיה, המפגשים האקראיים, הזירות והאירועים, הם תיבת הפתעות ספרותית.

אליאנה גולדסטיין מאת מרטין רכטמן הוא תזכורת למה שאיבדנו בתקופה האחרונה. או תקווה למה שנקבל בחזרה. הוצאת זיקית התעוררה לחיים כדי להעניק לכם מתנה: מנה של ספרות, מודרניות ואחווה בזמן ובמקום שהן נחוצות כאוויר לנשימה.

חשבנו שהקולנוע מהיר מהחיים והספרות איטית מהם, אבל מרטין רכטמן מחליק על המשפטים שלו כאילו היו תמיסה קולנועית טהורה, וממציא זמן אחר לסיפור, הווה אלסטי ועשיר שלוכד את הקורא בזרם.
גרסיאלה ספרנסה

מרטין רכטמן, יליד 1961, הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק, מלמד כיום קולנוע ונחשב לאחד מחלוצי הקולנוע הארגנטינאי החדש. ב-1992 פרסם קובץ סיפורים קצרים, רפאדו, ואחד מהם – הסיפור שנתן לספר את שמו  – היה הבסיס לסרט העלילתי הראשון שלו, בעל אותו השם: רפאדו, שהפך במהרה לסרט פולחן. ב־1999 ביים את סרטו השני, סילביה פריטו, יצירת מופת שהוצגה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. ב-2003 ביים את הסרט עטור הפרסים הכפפות הקסומות, וב-2012 – את שתי יריות. יצירתו הספרותית זכתה גם היא להצלחה, במיוחד ספריו רפאדו,  וֶלקְרוֹ ואני  (1996), ספרות וסיפורים אחרים (2004) ושלוש נובלות (2012), שנובלה אחת מתוכו, "שתי חברות", ראתה אור בהוצאת תשע נשמות ונובלה שנייה מתוכו "אליאנה גולדסטיין" רואה עתה אור בזיקית.