״בנות ומוסדות״ - "השם שלי הופיע בכל הרשימות השחורות"
יגאל ליברנט, ישראל היום | 22.2.2024
"השם שלי הופיע בכל הרשימות השחורות": דריה סרנקו במנוסה מעינויי כוחות הביטחון הרוסיים
חייה של הסופרת דריה סרנקו, שנאלצה לגלות מביתה שברוסיה אל טביליסי בגיאורגיה, רצופי מהמורות • בראיון מיוחד לרגל צאת ספרה "בנות ומוסדות", ובחלוף שנתיים לתחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה, היא מספרת ליגאל ליברנט איך נמלטה מפני גורמי הביטחון הרוסיים ומגורל של עינויים, מדוע ספריה אסורים להפצה ברוסיה, וחולקת מחשבות קשות על העתיד.
תרבות הרוסית בפתח שנת 2024 מזכירה את נופי הערים האוקראיניות החרבות: מריופול, בחמוט, אבדייבקה - תילי חורבות קטלניים, שנדמה כי הסיכויים שישתקמו אי־פעם לכדי נורמליות קלושים.
ונכון, ברוסיה עצמה עדיין כותבים, מצטלמים ורוקדים, אבל כל מה שחורג מגבולות הגזרה הצפופים והמצטמצמים כל העת של בידור מחוספס להמונים ותעמולה אגרסיבית - כל זה מושתק באלימות. בינתיים, תרבותה של רוסיה, רובה ככולה, גלתה.
התנועה הזאת החוצה התחילה כבר ב־2014, עת פתחה רוסיה במלחמת פרוקסי מול אוקראינה, סיפחה את חצי האי קרים ושלחה את חייליה המחופשים לחבל דונבאס. כבר אז הסופר הרוסי המפורסם מכולם, בוריס אקונין (שם העט של גריגורי צ'חרטישוילי), הודיע כי אינו מסוגל לחיות שם עוד, והעתיק את מקום מושבו למערב אירופה.
בעיני רבים מאנשי התרבות הרוסים אז, מעברו של אקונין נראה כצעד נמהר וקיצוני מדי. שמונה שנים אחר כך, עם פרוץ הלוחמה הכוללת, הכל הבינו שאקונין, היסטוריון בהכשרתו, היטיב לחזות את העתיד לבוא - המלחמה הביאה עימה חיסול מוחלט של חופש הביטוי ברוסיה, ועימו כל סימן, ולו הקל ביותר, למחאה פוליטית. הסמכותנות ההולכת וגוברת של הממסד הפוטיניסטי לבשה סופית את המדים הפשיסטיים, והתרבות הרוסית, שלא הסכימה להחליף אדרת, נאלצה להימלט החוצה. כך, 30 שנים של חירות יחסית תמו, ורוסיה שבה אל חיק הטוטליטריות.
מוסד סגור
בשונה מבוריס אקונין ומאנשי התרבות בני דורו, הסופרת דריה סרנקו (31), שספרה "בנות ומוסדות" יצא לאחרונה בארץ (בתרגום אירית ויינברג, הוצאת לוקוס), לא חוותה את ימי בריה"מ. היא נולדה ברוסיה הדמוקרטית של בוריס ילצין, ב־1993, ילדותה עברה עליה בסיביר, ורק ב־2010 הגיעה למוסקבה כדי ללמוד ב"מכללה הספרותית על שם גורקי", מוסד מפורסם להשכלה גבוהה שנועד להכשיר אנשי ספרות.
"אני רוצה לחשוב שאני מחוסנת לתעמולה, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. זה כמו טירוף שאתה לא יכול להיות בטוח שאינך לוקה בו. אז אני כל הזמן תוהה, כי הרי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים ואני בשר מבשרו של המרחב הזה"
כך זכתה לחוות את גלי המחאות שהרעידו את הבירה הרוסית בשנים הללו, שנים שבהן פוטין גמר אומר להסיר את המסכה של שליט דמוקרטי שנושא עיניו אל ערכי המערב - ופנה ליצור בגלוי סדר רוסי חדש. אלא שהדברים לא קרו ביום, התהליכים ההיסטוריים תמיד אורכים זמן, וסרנקו, בחורה צעירה, דור ראשון (ונכון להיום - האחרון) של אזרחי רוסיה החופשית, היתה עדה לכל התהליך הזה בזמן אמת.
כמו רוסים רבים היא קידמה את המהפך הזה בחוסר אמון ובמחאה, אבל בשונה מרוסים רבים היא מחתה נגדו באורח פעיל וגלוי, כפעילה חברתית שחרטה על דגלה את ההגנה על זכויות האדם, זכויות האישה, זכויות הלהט"ב וזכויות האזרח. מן הסתם, ההגנה על זכויות הבסיס האלו ברוסיה הפוטיניסטית היתה מלאכה לא קלה גם בעשור הראשון וה"ליברלי" לשלטונו, אך בעשור השני זה הפך לעיסוק מסוכן ממש, שדרש אומץ אזרחי רב.
"ב־2011 כבר גרתי במוסקבה, וכמו כולם נהגתי ללכת להפגנות בכיכר בּוֹלוֹטְנַאיָה", היא אומרת בראיון זום שנערך מביתה בטביליסי, בירת גיאורגיה, שאותו היא חולקת עם בעלה, אלכסנדר. ההפגנות בכיכר בולוטנאיה - אותם אירועי מחאה המוניים שהחלו ברוסיה בדצמבר 2011, לאחר הבחירות לפרלמנט הרוסי, ונמשכו חודשים ארוכים אחרי היבחרו מחדש של פוטין לנשיאות במארס 2012 - היו דריסת הרגל הראשונה של סרנקו בפוליטיקה, כפי שהיא מתארת.
"זו היתה מחאת רחוב, שבה לא הרגשתי ממש שייכת, אבל לא להיות שם היה מין דבר שלא עולה על הדעת, הייתי סקרנית מדי כלפי מה שהתרחש. אחר כך, ב־2014, התחיל השלב הראשון של הפלישה לאוקראינה וסיפוח חצי האי קרים, ואני זוכרת שצעדתי בצעדה למען השלום במוסקבה. רוסיה בשנותיי כסטודנטית היתה כבר מדינה שבה אדם שהציג את עצמו כ'רכז פ.ס.ב.' (שירות ביטחון הפנים הרוסי, י"ל) נהג להגיע אלינו לקמפוס ולהציע לנו לשתף פעולה ולהלשין על סטודנטים אחרים שהיו מעורבים בהפגנות. כולנו תמיד סירבנו וברחנו ממנו, אבל אז היה נדמה עדיין שלא מדובר בדיקטטורה של ממש. אף שאני חושדת שזו היתה מעין אופטימיות של נעורים, ולאנשים מהדור הבוגר יותר הכל היה כבר ברור".
משם סרנקו פתחה בקריירה כפעילה חברתית ב"הפגנה דוממת", פרויקט פוליטי־אמנותי שהגתה ב־2016, שבמסגרתו נסעה ברכבת התחתית המוסקבאית עם כתובות מחאה מאולתרות ומופנמות (למשל, דף נייר שמודבר לתיק עם הכתובת "נדמה לי שפוטין לא באמת קיים"), אשר גרמו לסובבים אותה במטרו להגיב, לפתוח עימה בשיחות הזדהות או התלהמות, להתפרץ או לנסות להתעלם, וכך הלאה. הפרויקט נמשך שנה, עם ניסיונות לשחזר אותו במוסקבה ובערים רוסיות אחרות, מה שבתורו גרם גם לשלטונות הרוסיים להכיר בקיומה ולהתחיל ברדיפות נגדה ונגד שותפיה לפרויקט.
ועדיין, עד 2016 הדברים לא נראו אפלים מדי. "בכל זאת הזדמן לי לחוות את הימים של 'עידן קַפּקוֹב'", היא אומרת על התקופה שבין 2011 ל־2015, שבה סרגיי קפקוב החזיק את תיק התרבות והפנאי בעיריית מוסקבה - תקופה שנחשבה ליברלית. "במוזיאונים ובגלריות היה 'מותר הכל', ונפתחו מוסדות תרבות חדשים. עמדתי לסיים אז את הלימודים במכללה והלכתי לעבוד בדיוק במוסד שכזה. בזמנו היה נדמה שיש במקומות האלה עדיין אוויר לנשימה, שאפשר לקדם שם, במסגרת ממלכתית, דברים שנראים לך חשובים. היום זה נראה נאיבי, אבל יש להודות שבכל זאת היתה אז חירות מסוימת, שהצלחנו לדחוף פרויקטים, תצוגות והרצאות, גם אם לפעמים זה קרה בצורה מחתרתית, בהיחבא. חשבנו שאנחנו סוג של מיקרו־מנהלות, שמצליחות להביא למוקדי השמרנות האלה נציגים של תרבות חדשה, אינטלקטואלים רוסים מודרניים למשל, כדי להזריק לשם קצת חיים".
והצלחתן?
"כן, כן! אמנם זו תמיד התהייה ידו של מי על העליונה בסוף. את עלולה לחשוב שאת משנה את המערכת מבפנים, אף שסביר להניח שהמערכת בעצם משנה אותך. כך שאני עדיין לא מצליחה להחליט אם עשינו טוב בזה שניסינו להחיות את המקומות האלה, או שאולי בעצם הענקנו להם לגיטימציה, הסווינו אותם. כי היום יש שם צנזורה טוטאלית, איסורים, השתקה".
בספר "בנות ומוסדות", שמדבר על התקופה שבין 2015 ל־2020, זה מאוד מוחשי. מאוד מורגש בדברים שאת מתארת שם, שאמנם "מסך הברזל" טרם ירד, אבל בהחלט מתכוננים לכך. הרגשת את זה יותר דווקא כי עבדת במחלקת התרבות של עיריית מוסקבה?
"כן, באותה תקופה לימדתי גם במוסדות להשכלה גבוהה ובמחלקת החינוך של העירייה. החלפתי הרבה מקומות עבודה, בשום מקום לא הצליחו לסבול אותי למשך זמן רב, לא התעכבתי באף משרה למשך יותר משנה. ואז, בתום ארבע-חמש שנים, בגלל פעילות המחאה שלי, כבר הופעתי בכל 'הרשימות השחורות'. אם הייתי נשארת ברוסיה ומבקשת לעבוד במשרה ממלכתית, כבר לא היו מעסיקים אותי בגלל הפרופיל החברתי שלי. בתחילת 2021, כשאלכסיי נבלני חזר לרוסיה ונעצר, לא עבדתי בשירות המדינה כבר שנה וחצי, כי הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לשתף איתם פעולה בשום רמה שהיא".
בראיון סרנקו נראתה תשושה. כנה, אדיבה, אבל גם מיואשת. זה מתבקש למדי - הגלות, אפילו בטביליסי היפהפייה והעליזה, אינה חוויה קלה, והמצב הנוכחי לא מעניק המון סיבות לתקווה. זו עת קודרת להיות איש תרבות רוסי, ועל אחת כמה וכמה - אשת תרבות רוסייה ליברלית, פמיניסטית ושוחרת שלום. השבוע, כשהתבשרנו כי אלכסיי נבלני, מנהיג האופוזיציה הדמוקרטית־ליברלית הרוסית ומושא התקוות של סרנקו ועוד רבים אחרים, מת במושבת העונשין הארקטית שלו בנסיבות מחשידות - הדברים נכונים פי כמה.
המעצר של נבלני, אגב, שקרה מייד עם שובו לרוסיה, לא הפתיע את סרנקו. "ודאי שציפיתי שהוא ייעצר", היא אומרת. "האמת היא שאני לא חזקה באופטימיות. אני זוכרת, למשל, איך כולם נהגו לומר שלא תפרוץ מלחמה, שלא תהיה פלישה רבתי, איש לא האמין שזה יקרה. אבל אני כבר בחודש דצמבר או בנובמבר כתבתי ברשתות שהמלחמה תפרוץ, ושאני לא מבינה למה כולם שותקים. כולם ענו לי שאני סתם זורעת תבהלה. אני תמיד צופה את הגרסאות השחורות ביותר של המציאות, ולמרבה הצער אנחנו חיים כיום במציאות שבה זורעי התבהלה הם אלה שצודקים".
תחושה חזקה של ניגוד
לאחר שפרשה משירות המדינה החלה סרנקו לעסוק בפרויקטים תרבותיים עצמאיים. "אחרי שהקורונה פרצה פתחתי סדנת כתיבה פמיניסטית, ובמקביל - ניהלנו ריטריט סודי לפעילים ולפעילות חברתיים שנזקקו לו מכל מיני סיבות, בין שחוו עינויים או אלימות משטרתית, ובין שהיו מצויים במשבר אישי בעקבות המתח הכללי הכרוך בעיסוק שלהם", היא מספרת.
"כפעילים חברתיים בעצמנו, הבנו את המחיר שהפעילות הזאת גובה, ורצינו לעזור לפעילים אחרים. גייסנו כסף, עברנו הכשרה, שכרנו בית קיט בפרברי מוסקבה ויצרנו שם תנאים שיסייעו לאנשים האלה לשוב לאיזון - דרך סדנאות פסיכולוגיות, טיפול באמנות וכדומה. יצרנו סביבה של 'מנוחה איכותית', כזאת שתסיר מליבם את הדאגות היומיומיות, כולל הכספיות. הצלחנו להעניק את החוויה הזאת לכ־80 פעילים רוסים ממחוזות שונים", עיסוקים שהיא ממשיכה עד היום.
"אני מתנדבת במשרה מלאה ב'תנועת השלום הפמיניסטית', מנהלת סדנת כתיבה לפעילים חברתיים ברוסיה, שמבקשים לתאר את החוויות שלהם בתנאי דיקטטורה, אני כותבת פרילנס בכלי תקשורת רוסיים עצמאיים (הכוונה היא לכלי התקשורת של האופוזיציה, שהצליחו להעביר את המערכות שלהם אל מחוץ לגבולותיה של הפדרציה הרוסית, כמו "נובאיה גזטה", "מדוזה" ועוד, י"ל). אני גם מעורבת בפרויקטים אנטי־מלחמתיים התנדבותיים שאני לא יכולה להרחיב עליהם את הדיבור מטעמי ביטחון, בעיקר סיוע לאסירים פוליטיים ברוסיה, שנרדפים על רקע התנגדותם למלחמה".
"השוטרים באו לעצור אותי כשישבתי בבית קפה, עם ידיד. האמת היא שממש לא הבנתי מדוע היה להם דחוף לעצור אותי. בדיעבד התברר שפעילים רבים נעצרו באותו היום, והניחוש שלי הוא שהדבר נעשה כאמצעי מנע, כדי שלא יהיה מי שיוציא את האנשים לרחובות עם פרוץ המלחמה"
הקריירה הספרותית שלה משקפת היטב את תולדותיה של רוסיה בשנים האחרונות. ספרה הראשון היה קובץ שירה בשם "שקט בספרייה", שבו, לצד ניצנים של אג'נדה חברתית, עיקר המקום הוקדש לחוויה הפואטית האישית. בשנת 2020 ראה אור ספרה השני, המוקדש לתיאור הפרויקט של "ההפגנה הדוממת". שנה לאחר מכן, ב־2021, ראה אור ספר הפרוזה הראשון שלה, "בנות ומוסדות", המתאר את חוויותיה מהעבודה במחלקת התרבות של עיריית מוסקבה, באווירה של ענני הרודנות ההולכים ומתקדרים ואווירת המחנק האזרחי והתרבותי הגוברת. ספרה האחרון, "אני מאחלת לביתי להפוך לאפר", נכתב כבר אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה וגלותה, ומן הסיבות המובנות לא יכול היה לראות אור ברוסיה.
איך חווית את פרוץ המלחמה? מה את זוכרת מ־24 בפברואר 2022?
"הייתי במעצר. נעצרתי שבועיים לפני כן, ב־8 בפברואר, על פוסט שכתבתי חודשים רבים לפני כן, באינסטגרם, שבו היה סמל של נבלני".
בתקופה ההיא העמותה בראשות אלכסיי נבלני, "הקרן למאבק בשחיתות", הוגדרה כ"ארגון קיצוני" בידי מערכת אכיפת החוק הרוסית, והצגת סמלי הארגון נחשבה לעבירה פלילית. סרנקו נעצרה באשמת הצגת סמל לפרויקט "הצבעה חכמה" שיזמו אנשי נבלני, שבמסגרתו קראו לציבור הרוסי להצביע עבור מועמדים בעלי מרב הסיכויים לגבור על מועמדי מפלגת השלטון. "השוטרים באו לעצור אותי כשישבתי בבית קפה, עם ידיד שבדיוק ביקש ממני לקבל חתימה על העותק שלו של 'בנות ומוסדות'", היא נזכרת. "למזלי הוא עורך דין במקצועו, והוא נסע איתי ישר לתחנת המשטרה. האמת היא שממש לא הבנתי מדוע היה להם דחוף לעצור אותי. בדיעבד התברר שפעילים רבים נעצרו באותו היום, והניחוש שלי הוא שהדבר נעשה כאמצעי מנע, כדי שלא יהיה מי שיוציא את האנשים לרחובות עם פרוץ המלחמה. השתחררתי מהמעצר המנהלי ביום שבו פרצה המלחמה".
ההבנה הזאת נחתה עלייך כבר אז, או שזה חלחל מאוחר יותר?
"הייתי כל כך מרוקנת מבפנים, שממש קשה לי להבין עכשיו מה הרגשתי אז. כן היתה תחושה חזקה של ניגוד - הנה המדינה שלך פתחה במלחמה, שזה שלב נוסף במלחמה הזאת, אבל מסביב הכל כביכול נשאר אותו דבר: אותה מוסקבה, אותה אווירה נינוחה, לפחות באותם הימים. שום דבר לא מתפוצץ. כלומר, המלחמה מתנהלת, אבל העולם שלך ממשיך להיראות אותו הדבר. זה שיגע אותי! פחדנו ששוב יעצרו אותי, כי התחיל גל שני של מעצרים, הרי זו השיטה הנהוגה ברוסיה: עוצרים אותך, משחררים, שוב עוצרים, וכך הלאה. לכן חברים שלי פשוט לקחו אותי לדירה אחרת. היה לי טלפון אחר, עם כרטיס סים אחר, כדי שלא יוכלו לעקוב אחריי.
"כמעט מייד, ביום השני של המלחמה, התחלנו לבנות את התנועה שלנו, 'תנועת המחאה הפמיניסטית למלחמה', אבל מכיוון שעוד לא הבנו אז עד כמה הרודנות תקצין ואילו חוקים עומדים להתקבל (ברוסיה כיום, למשל, אסור לכנות את המלחמה 'מלחמה', וכל אזכור של פשעי המלחמה של הצבא הרוסי יביא לאישום בדבר 'פרסום דיבה לגבי הצבא', י"ל), בשבועיים הראשונים, עד לתחילת מארס, כשהחוקים האלה עוד לא התקבלו - אנשים עדיין יצאו למחות, כולל מחאה של פעילות פמיניסטיות. אבל אני לא יצאתי אז מהבית, הסתתרתי מהמשטרה וריכזתי הכל ברשת. עצרו כמה מהפעילות, התחיל גל של חיפושי משטרה בבתים. הם רצו לעצור את כולם, ואז אני ובעלי הגענו למסקנה שצריך לפנות אותי מרוסיה במהירות האפשרית, כי הסיכוי להיעצר היה גבוה. מה עוד שעד אז אנחנו, הפעילות הפמיניסטיות, פעלנו בפנים גלויות, בשונה נגיד מהאנרכיסטים, והביומטריה שלנו כבר נקלטה במערכת".
בתקופה ההיא, בשבועות הראשונים לפלישה, סרנקו ופעילות נוספות פעלו בגלוי. הן ארגנו מחאות, נתנו המון ראיונות לכלי תקשורת זרים, דיברו על פשעי המלחמה הרוסיים ועזרו למי שנעצר.
"הפעילות שלנו חוו עינויים במשטרה - הרביצו להן, חנקו אותן. ואני, בינתיים, הסתתרתי בבית והתייסרתי על כך שאני לא איתן. ישבתי בבית ותמללתי הקלטה של עינויים במשטרה - אחת הפעילות שלנו הצליחה להגניב רשמקול ולהקליט בזמן שעינו אותה. ובמשך כל הזמן הזה רוסיה המשיכה להפציץ את אוקראינה. דיברתי בזום עם החברות האוקראיניות שלנו, גם הן אמניות ופעילות פמיניסטיות, והן הראו לי את המתרחש אצלן. הראו לי את מה שקורה מחוץ לחלון שלהן במריופול (ימים ספורים לאחר מכן מריופול נמחקה, י"ל). בתחילת מארס חברה שלי הראתה לי את התיאטרון של מריופול שנשקף מחלונה, ההוא עם הכתובת 'ילדים!' (חיל האוויר הרוסי הפציץ את התיאטרון, ששימש מקלט לאוכלוסייה האזרחית, י"ל) ואמרה לי שבינתיים שקט שם, כי המהלומה העיקרית בימים הראשונים נפלה על אזור קייב".
"שמרנות זה תיאור חיוור"
סרנקו הבינה את הלכי הרוח ועזבה את רוסיה. תחילה היא נסעה לארמניה, ולאחר מכן לגיאורגיה - ושם התחילה את חייה כגולה. "רבים מהחברים שלי ברחו - זו לא היתה אפילו סוגיה של בחירה. הם פשוט עזבו לאן שרק היה אפשר, לאיפה שאפשר היה למצוא כרטיסי טיסה".
התלבטתן אם להמשיך את הפעילות?
"לא, המשכנו אותה מבחוץ. יצרנו בינינו קשר וניסינו להבין מה לעשות כדי להביא לסיום המלחמה. המחשבה על כך שמחאות אנטי־מלחמתיות לא מביאות לסיומן של המלחמות לא חלחלה אלינו מייד. והשאלה 'מה לעשות' היא שאלה מייאשת, שכן בתנאי דיקטטורה התשובה לשאלה הזאת היא לרוב - כלום. וזו לא תשובה שמספקת אותנו".
תחילה סרנקו ובעלה התגוררו אצל זוג חברים גיאורגי, שהיו גם הם פעילים חברתיים. לאחר שהתמקמו בגיאורגיה הם עזרו לפליטים רוסים נוספים. "איכשהו, קצת הסתגרנו בחוגי ההגירה שלנו", היא אומרת ביחס לחוויית הגלות הגיאורגית. "צריך להבין שאנחנו, הרוסים, נתפסים פה, בצדק, ככובשים. אבל הגיאורגים, רובם ככולם, לפחות לפי הניסיון שלי, מתעניינים קודם כל באדם עצמו, ומבינים שאנחנו מתנגדים לפוטין ולמדיניות שלו. ומול זה יש בגיאורגיה גם שמרנים פרו־פוטיניסטיים, כאלה שמתנגדים להשפעות המערביות. נתקלתי באמירות קיצוניות לגבי קהילת הלהט"ב במדינה, וכשמחיתי על כך בפני הדוברים ויצאתי להגנתה - מייד שאלו אם באתי להנחיל פה את הערכים הזרים שלי. אמרתי להם שכשבאתי לגיאורגיה התארחתי אצל גייז ולסביות, ומעצם הכרת התודה שלי אני לא יכולה שלא להגן עליהם. גם היסוד הדתי פה חזק. אמנם הדת לא תמיד זהה להומופוביה, אבל הסנטימנט הדתי מנוצל תדיר למטרות אנטי־להט"ביות. בכל אופן, אני משתדלת לדבר פחות על גיאורגיה ועל הפוליטיקה הגיאורגית".
בגלל הטקט, כאורחת?
"לא, משום שעלולות להיות לזה השלכות. היו מקרים שאופוזיציונרים רוסים לא הורשו להיכנס למדינה. הממסד הגיאורגי נמצא בעמדה קשה, הוא תלוי מדי ברוסיה. צריך לצאת לחו"ל מדי שנה לטובת חידוש הוויזה, ואני מכירה רבים שלא הורשו לחזור".
יש לך תוכנית חלופית למקרה כזה?
"האמת היא שאני כבר כל כך אטומה לזה, שאני לא מתכננת כלום. כשנגיע לגשר נחצה אותו".
דימוי מלאכותי
איך הקשרים עם חברים אוקראינים - זה נהיה קשה יותר?
"אני נמצאת בקשר עם אוקראינים שנמצאים כאן עכשיו, ומכירה רוסים שנמצאים בקייב וחווים משבר זהות עמוק. המלחמה מכריחה אותך לענות מחדש על שאלת היסוד: מי אני? ועם הזמן זה רק קשה יותר. מן הסתם, המצב הקשה ביותר זה באוקראינה, אבל מה שהשלטון הרוסי מעולל לנתיניו איום ונורא גם הוא. אי אפשר להתרגל לזה. הרגשות אמנם מתעמעמים, אבל השאלות לא חולפות".
ואיך הקשרים עם רוסיה? ברור שרחשים מחאתיים גלויים לא ממש נפוצים שם עכשיו.
"תמיד שואלים את השאלה הזאת, כמה רוסים מתנגדים למלחמה, אבל בתוך רודנות לא יכולה להתקיים סוציולוגיה. אני ומשפחתי מסיביר במקור, אבא שלי הוא איש צבא לשעבר ושוטר לשעבר, כלומר אני בת של 'איש מנגנוני הביטחון', ואבא ואמא שלי שניהם נגד המלחמה. הם לא ממש התנגדו לפוטין לפני כן - אבל אחרי המעצר שלי ומה שעבר עלי שניהם שונאים את כל זה, שונאים את המלחמה, שונאים את המדינה".
את מרבה להשתמש בהגדרה "שמרן" לסימון היבטים שקשורים לממסד הרוסי המודרני, אבל האם זה נכון? האם הקלפטוקרטיה הפוטיניסטית אכן מייצגת ערכים שמרניים?
"אני לא רוצה שנטבע בביצת ההגדרות, מה עוד שהשמרנות מאוד תלויה בהקשר המקומי, אבל מה שמצחיק כאן במיוחד הוא שאפילו ערכי היסוד, 'הערכים השורשיים' שהממסד הרוסי מתהדר בהם, מועתקים בשלמות משיח השמרנות המערבי. הבעיה היא שיצור הכלאיים המפלצתי הזה חודר לתודעה שלך כמו טפיל ומתחיל להרוס את הקשרי הסיבה והתוצאה של המציאות. אפילו אם אתה אדם שמחוסן לתעמולה. אני חושבת על עצמי ככזאת, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. זה כמו טירוף שאתה לא יכול להיות בטוח שאינך לוקה בו. אז אני כל הזמן תוהה, כי הרי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים ואני בשר מבשרו של המרחב הזה.
"הפעילות שלנו חוו עינויים במשטרה - הרביצו להן, חנקו אותן. ואני, בינתיים, הסתתרתי בבית והתייסרתי על כך שאני לא איתן. ישבתי בבית ותמללתי הקלטה של עינויים במשטרה"
"'שמרנות' בהקשר לממסד הפוטיניסטי נראית לי כתיאור חיוור - זה כבר מפנה לפשיזם, ומטרת הטוטליטריות היא לגרום לאדם להתפרק, לוותר על הסובייקטיביות שלו. במקום שבו מעריצים גם את סטלין וגם את לנין וגם את הפטריארך קיריל והכנסייה, ומתנגדים ללהט"ב, אז אתה יודע. אפילו הדימוי המשפחתי שמנסים להמציא שם - של אמא, אבא וילד - אין לו שום דבר במשותף עם המשפחה הרוסית המודרנית, שיש בה הרבה אימהות חד־הוריות - זהו דימוי מלאכותי ומומצא לחלוטין, והם מנסים לגרום לנשים, לגברים ולילדים אמיתיים להתאים לדימוי הזה".
נדמה שזה קצת עובד, לא?
"בוודאי. כמו שאלימות במשפחה מבודדת את הקורבן מיתר האנשים בחייו, כך גם הרודנות מבודדת את נתיניה מן העולם החיצון, ובהמשך היא יכולה לעולל לך כל מה שהיא רוצה, כי אין לך שום קנה מידה להשוואה. פרוץ הקורונה סייע להכרעה בעניין הפלישה לאוקראינה - פוטין עצמו הפך מבודד ומנותק מן המציאות, כשהוא מאזין לדעתם של מתי המעט הקיצוניים".
הצורך למחות
כשאני שואל לגבי העתיד, סרנקו נדמית אובדת עצות. "זו שאלה שכולם שואלים. אנחנו, הפעילים, כל הזמן מנסים לחשוב מה אפשר לעשות. כרגע, כל מוקדי הכוח מצויים בידיו של פוטין ונראה שאין תקווה לשינוי. מצד שני, המציאות הרוסית כל כך מעוותת עכשיו, שצצות אפשרויות שאיש לא חזה אותן, כמו המרד של פריגוז'ין (מרד קבוצת וגנר, י"ל). קשה לי לאתר סיבות לאופטימיות, האנשים מדוכאים ומפולגים".
האם הסיבה למצב הזה היא הדיכוי הפעיל, או שמא זו האטימות, או חוסר האכפתיות, של רוב האוכלוסייה?
"הדברים קשורים. רוב האנשים באמת עסוקים בלשרוד, מצבם הכלכלי הולך ומידרדר, וזה מצב נוח מאוד לשלטונות - אפילו מי שמתנגד להם חושש מלאבד את המעט שנותר לו. לכן פעולות המחאה הספורות שכן מתרחשות כל כך מרגשות אותי, הן דורשות המון אומץ - כמו המחאות האחרונות של נשות החיילים שדרשו את חזרתם הביתה. אלה נשים מרקע סוציו־אקונומי קשה, שדואגות גם לילדים שלהן, גם להוריהן הקשישים, עובדות בעבודות שחורות. המחאה עלולה ליטול מהן הכל, לרבות הילדים שיוצאו מחזקתן, ואפילו בתנאים האלה - הן מעיזות למחות".
אבל הן לא מוחות נגד המלחמה, רק מבקשות לשחרר את הבעלים שלהן משירות בחזית.
"הן לא יכולות למחות נגד המלחמה, אבל עצם היותן 'נשות הלוחמים' מעניק להן משקל חברתי שהשלטון נאלץ להתחשב בו. גם החיילים המשוחררים - גם הם לא תמיד מחמיאים לשלטון וקשה להשתיק לחלוטין את קולם. אם נשפוט על פי המלחמות הקודמות של רוסיה, הקולות האלה ילכו ויתגברו. החיילים המשוחררים האלה מביאים איתם מן החזית גם המון אלימות, שבאה לידי ביטוי במשפחות שלהם, בסביבה החברתית שלהם. ייתכן שגם חיכוכים אתניים יבואו, כי הממסד מגייס המון אנשים מאזורי הספר. לכן אני חושבת שחשוב שנעזור לכל ארגוני החברה האזרחית שנשארו שם, כי הם אלה שייאלצו להתמודד עם כל החרא הזה, לא הממסד. אני חושבת שתבוא תקופת מעבר, אחרי המלחמה, שבה, בפיקוח של מדינות אחרות, ייערכו משפטים לאשמים. ואז נצטרך לשלב כוחות עם הפעילים שנשארו לעבוד שם".
עולה בדעתך שפוטין עלול דווקא לנצח?
"בוודאי, יש סכנה כזו, והסכנה הזאת מתגברת מדי חודש. אני מודה שכל כך הטמעתי בתוכי את הביטחון בניצחונה של אוקראינה, עד שלא ממש עסקתי בתסריט ההפוך. העבודה הזאת עוד לפניי, וזה יהיה ניתוח קשה, כי אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי שום דבר יותר גרוע מזה. זו גם הסיבה שעל הרוסים שגלו יש אחריות לפעול למען הסיוע לאוקראינה ולהביא למערב את הרעיון שאין דרך להידבר עם פוטין".
אפרופו הגלות - כסופרת רוסייה וכאשת אופוזיציה, כפעילה חברתית, כיצד את חווה את החשיפה לקהל הקוראים הזר, הלא־רוסי?
"הספרות שלי אסורה כעת ברוסיה מסיבות מובנות, ולכן חשוב לי כל כך לשתף פעולה עם מו"לים שמוכנים להדפיס את ספריי ולאפשר לי לפרסם אותם גם בגישה חופשית ברשת, כדי שלקוראים הרוסים עדיין תהיה אפשרות לקרוא אותם. אני שמחה שהקול שלי נשמע גם בתרגום. לראשונה בחיי אני מוזמנת עכשיו להופעות בפני קהל קוראים זר - בשבדיה, בצרפת ובמקומות נוספים, ומעבר לחדוות הטיולים, לגאווה המקצועית ולחשיבות השמעת הקול הרוסי ה'אחר', השיחות האלה תורמות לי תרומה חשובה מאין כמותה - השיחות עם הנוכרים עוזרות לי לא להפנים את הדיכוי - שאנחנו, הרוסים, רגילים אליו מדי. זה מפכח. אני לא רוצה להיות רק הדבר הזה שהמדינה שלי ניסתה להפוך אותי אליו. זה עוזר לי להבין שיש לי קול, ושאסור לי לתת להם לנהוג בי כך".
