״בנות ומוסדות״ - על בנות ומתכות כבדות
סיון בסקין, ידיעות אחרונות | 22.2.2024
ספרה של דריה סרנקו מפרק לגורמים בשנינות ובחמלה מופתית את הפטריארכיה הרוסית המרוחה מאז ומתמיד מעל כל המדינה הענקית, שצחנתה התגלתה, בסופו של דבר, כצחנתו של אבק שריפה הרוצח רבבות אזרחים וילדים בעריה של אוקראינה.
בנות ומוסדות // דריה סרנקו } תרגום: אירית ויינברג {לוקוס} 70 עמ'
ספרה של דריה סֶרֶנקוֹ 'בנות ומוסדות' ראה אור ב־2021. בשלוש השנים שחלפו מאז, נעלם אפילו אותו החופש המצומצם שאיפשר את צאתו לאור: בחסות ההתקפה על אוקראינה ב־24 בפברואר 2022, הפכה רוסיה מדיקטטורה עם כמה אשנבים שאיפשרו פעילות תרבותית חופשית באופן יחסי, לדיקטטורה שכל חלונותיה וכל פתחי האוורור שלה אטומים לחלוטין, שרודפת להט"בים ופמיניסטיות בקנה מידה שלא נראה אפילו בימי ברית־המועצות, שכל מי שנשארו בו מצפון או חופש רוחני כלשהו נאסר בה לתקופות שאורכן סטליניסטי, או, אם שפר מזלו, נאלץ להגר ממנה. גם סרנקו, אמנית ואקטיביסטית, ממנהיגות תנועת ההתנגדות הפמיניסטית למלחמה, גלתה מארצה לגיאורגיה השכנה. ספרה הקצרצר 'בנות ומוסדות' מפרק לגורמים בשנינות ובחמלה מופתית את הפטריארכיה הרוסית המרוחה מאז ומתמיד מעל כל המדינה הענקית, שצחנתה התגלתה, בסופו של דבר, כצחנתו של אבק שריפה הרוצח רבבות אזרחים וילדים בעריה של אוקראינה. ולא פחות חשוב מכך: 'בנות ומוסדות' הוא גם ספר על מחיר אישי שמשלמת מי שרק מנסה להתפרנס (לפעמים היטב, אבל רוב הזמן בדוחק) ונכנסת לשם כך לשיתוף פעולה עם ממסד דכאני ואפל.
"המוסדות" בספר הם מוסדות תרבות ציבוריים ברוסיה: פעם ספרייה, פעם גלריה, פעם מוזיאון. אי־אפשר ממש להבדיל ביניהם. כולם מסתמכים על "בנות" — עובדות מפוחדות שרק מנסות להגיע בשלום לסוף היום. גם בין הבנות אפשר לא להבדיל: הן בסך הכל בנות. הן צריכות לארגן אירועים (ולזייף נוכחות קהל, אם האירוע נדרש ומתוקצב מלמעלה אבל אינו מציע תכנים שמעניינים קהל אמיתי), לתלות דיוקנאות של פוטין בכל חדר (ולשלוח על כך דיווח מצולם שבטעות מסתנן לתוכו סלפי עירום), לבנות ביתני תערוכה "ממקלות וחרא בלבן", וכדומה. רוב הזמן עבודתן מסתכמת בזיוף של עבודה אמיתית, זיוף של תרבות, זיוף של חיים. וכי איזו תרבות יכולה להתקיים במרחב שאין בו חופש? במשרדן אין חלונות, במקום חלונות יש להן טפט ענק של יער טרופי עם מפל — מטפורה מושלמת לעבודתן. תוך כדי כל הייאוש הזה, הן מקבלות מחזור, נכנסות להיריון, מפוטרות בגלל היריון, בוכות, מקיאות, מוטרדות מינית, משתתפות בהפגנות מחאה (כשעוד היה אפשר — סביר להניח שסרנקו מתארת את ההפגנות נגד זיופי בחירות בחורף 2011־2012, שאחריהן התחילה ההחמרה בהגבלת החופש במדינה, הנמצאת כעת בשיאה) ובעיקר מנסות לשרוד. לפעמים הן לא מצליחות בכך ומתות. לפעמים תוקפת את כולן מחלה מסתורית, עד שמתברר שמערכת האוורור בבניין מוציאה את אדי המת־ כות הכבדות דרך המשרד שלהן. עד שימותו, אם ממחלה מסתורית ואם מנפלאות החיים ברוסיה ומערכת הבריאות החנוקה שלה, סביר להניח שבבית מחכים להן ילדים שאביהם אינו משתתף בחייהם לא פיזית ולא כלכלית; בעל ששוכב מול הטלוויזיה השקרנית של פוטין ומחכה שיגישו לו את המרק; אמא שגם היא "בת" כמוהן, עם אוסף זהה של צרות. לבנות אין שום זכויות בפטריארכיה הרוסית: פרנסתן, כבודן, זמנן נמצאים בידיהם של גברים בעמדות ניהול, הן במוסדות, הן בבית, הן בצמרת המדינה, שנוכחותה החונקת מורגשת כל הזמן בכל מקום. אף גבר אינו עובד במוסדות האלה, מפני שהם משלמים "משכורות של בנות", ואם גבר כלשהו היה נקלע לשם בטעות, היה מקודם מיד לעמדת ניהול ולא נשאר לצד הבנות אפילו דקה אחת. הגברים האלה, שלעולם אינם נענשים על יחסם המתנשא, הרכושני, האלים לנשים, מעתיקים את מנהגיהם היישר מנשים בארצם למדינות שכנות: ב־2008 תקפו את גיאורגיה ולא נענשו; ב־2014 פלשו לחצי האי קרים ולמחוז דונבאס באוקראינה; ב־2022, כבר אחרי צאת 'בנות ומוסדות', תקפו את אוקראינה כולה, מפני שהיא העזה לפרוץ את המעגל הפוסט־סובייטי ולהתקרב לאיחוד האירופי. (כבר אחרי תחילת המלחמה, חתמה אוקראינה על אמנת איסטנבול למניעת אלימות נגד נשים; ברוסיה, לעומת זאת, אלימות במשפחה הוצאה כליל מהחוק הפלילי; קראו את זה שוב והיזכרו בבושה בכך שישראל נמנעה מחתימה על אמנת איסטנבול במיני נימוקים פונדמנטליסטיים). לדיכוי הנשים פנים רבות, והוא קשור קשר הדוק לאלימות הכללית ולמדיניות חוץ תוקפנית.
לבנות אין שום זכויות בפטריארכיה הרוסית; הדבר היחיד שיש להן הוא סולידריות ביניהן וחמלה. סרנקו אינה חוסכת בהומור מדויק וקודר, בבוקסים בבטן. כך גם איוריה המבריקים של קסניה צ'רייבה, שמופיעים גם במהדורה העברית, כחלק אינטגרלי מהספר. אבל אין גבולות לאהדת המחברת לבנות שלצידן עבדה באותם מוסדות, כשהייתה אחת מהן, להבנה העמוקה שלה למכאובי ליבן, לשותפות הגורל שהיא פורסת לפנינו. היא יודעת שהמוסדות תמיד ינצלו וינצחו את הבנות, שההתעללות בהן אינה אוסף של מקרים מצערים אלא מעשה מכוון של הפוליטיקה הגדולה, שהיא לא באג אלא פיצ'ר. ("אנחנו הבנות מעמידות פנים שאנחנו לא מבינות כלום בפוליטיקה. אנחנו מקשקשות כמו ציפורים, וציפורים, כידוע, הן מעל לכל זה. אנחנו מצייצות ומקרקרות, ואף אחד לא חושד במה שעובר לנו בראש. לו רק ידעתם איזו מחתרת מתקיימת בתוך מוח הציפור שלנו, סביר להניח שהייתם שומרים לעצמכם את המחמאות העלובות שלכם"). מרחב הבחירה שלהן הולך ומצטמצם: מחירו של שיתוף הפעולה עם הממסד הולך ומאמיר, וכך גם מחירה של התנגדות, ואפילו מחירה של ישיבה על הגדר, וגדרות חדשות מופיעות בכל מקום, ואין, אין, אין לאן לברוח.
