"ההודעה (החומר) שלהלן נוצרה ו/או הופצה על ידי כלי תקשורת זר, המתפקד כסוכן זר, ו/או על ידי ישות משפטית המתפקדת כסוכן זר".

את לשון ההודעה הזאת צריך להקדים לכל פרסום פומבי של מי שניתן לו ברוסיה מעמד של סוכן זר — ובפועל, כל מתנגדי השלטון. דריה סרנקו, מחברת הנובלה "בנות ומוסדות", זכתה במעמד בינואר 2023. העובדה שלא זכתה בו קודם מרמזת בעיקר על אוריינותם הנמוכה של מנגנוני המשטור הפוליטיים ברוסיה, שכן "בנות ומוסדות", שיצא לאור במקור ב–2021, ממצב אותה כמתנגדת משטר מתוחכמת, שנונה ומבריקה, בעלת הומור יבש ומידה דומה של אומץ וייאוש.

סרנקו, תושבת מוסקבה, בת 31, היא אמנית, משוררת ואקטיביסטית, המתנגדת למלחמה באוקראינה. ה"בנות" הן נשים, צעירות ומבוגרות, כולן נקראות וקוראות לעצמן כך (ואי אפשר שלא להיזכר בשליטתה הלא מעורערת של המלה "בנות" בצבא וגם במחוזות מסוימים בשוק העבודה בישראל). ה"מוסדות" הם המקומות שבהם נמצאות הבנות — מקומות עבודה אפורים במגזר הציבורי. במקרה של סרנקו אלה ספרייה שכונתית שבה היא עובדת, ולאחר מכן גלריה. השנים במגזר הציבורי מכרסמות ברוחן של הבנות/עובדות, הופכות אותן למה שסרנקו מדמה ליצור מיתולוגי — חציו אשה, חציו שולחן עבודה משרדי שכבלים משתלשלים ממנו (איור כזה מופיע בתוך הספר, יחד עם איורים נוספים של קסניה צ'רייבה).

בהיותן גם נשים וגם עובדות מדינה, הן חסרות אופק מקצועי אך נתונות לשליטת ה"מעסיק", המדינה, בחייהן האישיים. המדינה היא מעסיק קפריזי, מציק וגחמני, שמשלם משכורת נמוכה ותובע נאמנות צבאית. מצלמות עוקבות אחרי נוכחותן, והן מתבקשות להסיר מרשתות חברתיות תמונות "לא הולמות". פעם נשלחות אליהן תמונות של ולדימיר פוטין שיש למסגר ולתלות בכל חדר. פעם עליהן לתלות דגל בכניסה למשרד. ופעם אחרת — להחליף שומר מסך לכזה שנשלח על ידי השלטון. הפטריוטיות הכפויה היא מעין גידול שהולך ומשתלט על עוד ועוד תחומים בחיים. מצעדי 9 במאי, מתארת סרנקו, שנועדו לשמר את זיכרון הלוחמים, הופקעו על ידי המדינה "וכעת הם עוד אמצעי לחיזוק המיליטריזם והלאומנות בקרב אזרחי המדינה".

סרנקו מנסחת היטב את הגרסה הרוסית המעודכנת לסקסיזם, כשהנשים הרוסיות מתבקשות לעשות הכל — לגדל ילדים ולפרנס ללא הפוגה וללא סיכוי למימוש עצמי, כשכולן נתפשות במשרד כאותו אורגניזם חסר שאיפות או ייחוד המכונה "הבנות". הן יושבות בחדר ללא חלון, נתונות להטרדה מינית מערכתית, פרשה של הרעלה במערכת האוורור שלהן מושתקת. רצונן להצטרף לאיגוד מקצועי נראה לא מקובל ולא מתאים לנשים. המספרת מתבקשת להשתתף בתחרות היופי המשרדית. הן מצופות להרות וללדת, ועם זאת לא להפריע לשגרת העבודה. "ככל שהבטן שלהן גדלה, כך התארך יום העבודה שלהן. הבנות ההרות חששו מביקורת ועבדו פי שלושה עד יום הלידה", כותבת סרנקו.

חייהן שווים פחות פשוטו כמשמעו, אבל הדיכוי תמיד מוצב בשורה אחת עם הנאמנות למולדת וההזדהות עם המנהיג. דרישה לזכויות שוות פירושה בגידה, פיטורים ונידוי. סרנקו מספרת באחרית הדבר שלאחר זמן לא ארוך אכן פוטרה מעבודתה. אבל מי שמצליחה להלך על חבל דק זוכה להיות מועברת מעבודה אחת לאחרת ובין מוסד כזה לאחר עד סוף ימיה.

הנשים, המופיעות בספר כמעט תמיד ללא שם, מקיימות לאורך חיי העבודה שלהן חיים אנושיים מלאי תשוקה. הן מתאהבות ומתגרשות, מקבלות מחזור ומוטרדות מינית, מתאפרות ומעשנות, יולדות ילדים וקוברות הורים. אבל העבודה כדרכה נמשכת, בלי להתרגש מהאירועים האלה, קוצבת בעבור כולן את הימים והשעות באופן זהה עד היציאה המיוחלת לפנסיה. רק כשקורה אסון אמיתי, אסון של ממש, לאחת העובדות, טבעה של העבודה מושלך למקום הראוי לו: "הנה העבודה המנוכרת שלנו שרועה על הרצפה לרגלינו, כמו מעטפת רופסת נטולת חיים".

אך כדרכה של עבודה, היא לוקחת מהעובדות את זהותן ומעניקה להן אחת חדשה. הבנות שאיבדו את עבודתן מצויות במצוקה לא פחות מהבנות שבתוך המוסדות: "בנות מובטלות מסתובבות ברחובות כמו תיירות בארץ זרה. הן רואות אותה בשעות שמעולם לא ראו אותה לפני כן, על פניהן עולים שיזוף וסומק קל, בכפות רגליהן, שאינן מורגלות בהליכות ארוכות, מופיעות יבלות מדממות. אצבעות ידיהן מקישות נקישות פנטום על כל משטח כאילו היה מקלדת, ועיניהן הנגמלות מהצג רואות טוב יותר במספר או שניים".

הספר ראה אור רגע לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. מאז החיים ברוסיה נעשו עוד פחות חופשיים מכפי שמתואר בספר. ב–2022 סרנקו עצמה נאסרה ל–15 ימים לאחר שפירסמה פוסט באינסטגרם על מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני, שמת בשבוע שעבר בכלא. "בנות ומוסדות" מצייר באור עכור, עגום, את החיים במדינת פוטין בעבור מי שחייהן לכאורה בסדר, שמנהלות במוסקבה חיים עירוניים, שזכו לפרנסה, משפחה, משכורת כלשהי ופנאי מסוים. בהיעדר חופש פוליטי, גם פעולות היום־יום נעשות חסרות משמעות: חיי העבודה חסרי פשר שכן הכללים שרירותיים, נקבעים מלמעלה ומשתנים כל הזמן. אפילו משחק הטריוויה במסיבת השנה החדשה בעבודה מופקע לצורך שאלות פוליטיות על האי קרים ("לבחורה בתלבושת הטטרים הקרימיים לא החשיבו כמה תשובות"). גם אם אינך מתנגדת משטר, משוררת או לסבית, ממחישה היטב סרנקו, החיים תחת רודנות מאבדים מטעמם ומצבעם.