"החזאית": סוף סוף ספרות ישראלית שמסתכלת למשבר האקלים בעיניים

הנובלה של תמר וייס גבאי היא לא רק משל אקטואלי חכם על יחסי האדם והטבע, אלא גם אירוע ספרותי

נטע אחיטוב | הארץ | 31.8.22

עולם התרבות הישראלי לא ממש מגיב לבשורות הסביבתיות העולות מכל עבר. קשה לחשוב על רומן, סרט עלילתי, מופע מחול או מחזה שעוסקים באופן ישיר או עקיף בנושא — להוציא את אנתולוגיית הסיפורים המשמחת "אנטיקליימט", בעריכת רון דהן, שהיתה גישוש ראשוני סביב סוגיות אקלימיות. והיו גם כמה ספרי ילדים דידקטיים על מיחזור, אבל מדובר בטיפה בים. נכון שגועשים כאן לא מעט נושאים אחרים לבסס עליהם יצירה תרבותית, ובכל זאת מפתיע לראות שיוצרים ישראלים מתעלמים מהשיח הלוהט ביותר בעולם כרגע.

האדישות הזו בולטת עוד יותר על רקע מה שמתרחש בזירה הבינלאומית, שם יוצאים מגדרם אנשי תרבות כדי ליצור תגובה תרבותית הולמת לשינויי האקלים וכדי להשמיע קול במאבק נגד תאגידים וממשלות שלא עושים מספיק, או לא עושים כלום, כדי להציל את מה שאפשר. ג'ונתן פראנזן, מרגרט אטווד ואיאן מקיואן הם רק כמה דוגמאות בולטות.

ואז הגיעה "החזאית" — נובלה ישראלית חכמה שנקראת בזריזות ורוקמת אלגוריה מופתית על היחסים המורכבים שבין האדם לטבע. זה לא ספר על משבר האקלים; המושג עצמו לא מוזכר בו, הדמויות לא עוסקות בהתחממות הגלובלית, ולא בטוח שבעולמן הבדיוני הן בכלל מודעות לעומק המשבר ולהשלכותיו מרחיקות הלכת. זה לא מניפסט סביבתי, אלא פרוזה משובחת. בין השאר משום שהיא עוסקת בסביבה מבלי להצהיר על כך באופן גס. "החזאית" הוא ספר עוצמתי בין השאר בזכות העובדה שהעניין האקלימי־סביבתי לא נדחף בו קדימה; העלילה והדמויות פשוט ספוגות בו ומושפעות ממנו באופן אורגני.

ספרה של תמר וייס גבאי מציג שלושה גיבורים, עיירה אחת קטנה ולא מעט בעלי חיים שמשוטטים בשוליה. שמה ומיקומה של העיירה לא נמסרים, אבל תיאור הנוף מלמד שמדובר ביישוב מדברי נידח, השוכן על מצוק ובתחתיתו קניון, שבו שוצף וגועש מדי פעם בפעם שיטפון מאיים. תושבי העיירה עוסקים בחקלאות, מה שהופך אותם לתלויים בטבע, אבל גם לאנשים שמכירים אותו ואת צפונותיו מקרוב. סביב העיירה מתקיים שטח פראי ובו עדר צבאים, כלבי פרא ועיטים. כשהפראיות זולגת אל תוך העיירה, עובר השטח הטבעי גידור ומשטור — "דילול" בלשון יוזמיו — שנועד לנהל את מה שלא ניתן לניהול.

גיבורת החלק הראשון היא החזאית, "בחורה מהורהרת אבל נמרצת, שיום אחד שוב צצה כאן, שכרה לעצמה דירה קטנה והקימה על הגג את התחנה". זוהי תחנת חיזוי מזג אוויר, ש"לא רק פתרה התלבטות אם לקחת סוודר", אלא גם מצליחה לחזות מתי יגיע האסון לעיירה: "מתי יגלשו מי הנגר במורדות עברם השני של ההרים, והעיירה והקניון הקטן יישארו יבשים, ומתי הם יחליקו במדרונות הפונים אל העיירה — תולעים עבות מזדחלות, מתחרות, מתפתלות, עד שהן מתגלות כאצבעות שנשלחו מתוך יד עצומה, שגורפת כל מה שעומד בדרכה, ומשליכה מטה, אל הנקיק. לא סתם כינו התושבים את השיטפון 'החיה'".

החזאית מסמלת את מה שנדמה כגישה הריאליסטית ביותר ביחס לטבע: הוא תמיד חזק מהאדם, והדבר היחיד שבני אנוש יכולים לעשות כדי לאלף אותו הוא לנסות לחזות את מה שעתיד להתרחש בזמן הקרוב. מעבר לכך, עלינו להיכנע לעוצמותיו. המסקנה הכואבת הזאת הופכת את החזאית מגיבורת העיירה — מעמד שנשמר כל עוד הזהירה מפני שיטפונות, בישרה על מזג אוויר נעים, "לכדה את מזג האוויר המשתולל ושמה בפיו רסן" — לבוגדת. כזו שמייצגת בעיני התושבים את הנחיתות האנושית אל מול הטבע הפראי, הכל יכול. "במקום לזרות את אבקת הזהב שלה, של מי שבעצמה היתה עד לא מזמן יזמת ופועלת למען קשרי האדם והטבע ובעיניה אמונה, פיזרה כעת סביבה איזה מין פתיתי חידלון וייאוש חומים, כאילו כל המעשים והיוזמות הטריים סופם להתעוות ולהירקב".

במקרה או שלא במקרה, דמותה מזכירה את קאיה, גיבורת רומן האדם־מול־הטבע האולטימטיבי והמדובר "שירת סרטני הנהר" של דליה אוונס, שבימים אלו מוקרן הסרט שנוצר על פיו. שני הספרים מעמידים במרכזם גיבורה משונה למדי, שברירית ביחס לבני אדם וחזקה ביחס לטבע. שתיהן בולטות בחריגותן אל מול תושבי עיירה הומוגנית, לשתיהן צמה שחורה ארוכה משתלשלת על הכתף, ושתיהן נושאות בשורה שמיועדת לא רק לאנשי העיירה אלא גם לקוראי הספר, ומכאן אל בני האדם בכלל: היזהרו! מה שנדמה כניצחון הוא רק זמני. בסוף הטבע תמיד מנצח.

גיבור החלק השני הוא "המורה", אביה של החזאית, "גבר בשיא ימיו, רחב כתפיים, ומבטו, שתמיד צמצם לכדי סדק, האיר בירוק רציני ונבון"; מורה כריזמטי לספרות שמאמין ברוח האדם ובעליונותו, או בלשונו: "כולנו ניתן פייט, וביחד ננצח פה". הוא מלמד בלהט את "הזקן והים", ספרו המיתולוגי של ארנסט המינגווי, שציטוטים רבים ממנו משובצים לאורך הנובלה ועוטפים במשמעות נוספת את העלילה המתרקמת לאטה. "דג, אמר הזקן, אני אוהב ומכבד אותך מאוד. אבל אני אהרוג אותך לפני שהיום הזה יגיע לסופו", מצטטת וייס גבאי בזמן שהקוראים תוהים איזה גורל יגזור השיטפון על תושבי האזור

המורה הוא גם המנהיג הלא רשמי של העיירה. הוא מכיר היטב אותה ואת הטבע סביב לה, ומשוכנע שעל כל מהמורה שיציב הטבע יכול האדם להתגבר באמצעים הנדסיים. צורות חיים אחרות, נטולות מוח חריף וחושב, הן נחותות בעיניו. את הפער בין האב לבתו מייצג המשפט הבא: "בשנים האחרונות נדמה שלא ראו את אותו מראה, אולי לא הסתכלו לאותו כיוון. אולי היא לא עמדה איתן כמוהו, גבה היה רחב פחות, גב של דור אחר, וכשהרוח שינתה כיוון, היא נענתה לה".

הדמות השלישית בסיפור היא "הנערה", אחייניתה של החזאית ונכדתו של האב. היא מגיעה אל העיירה כדי להשתתף בתוכנית תיגבור בלימודים, הכוללת גם התנדבות בכרמים, במטרה להציל משהו מלימודי התיכון הכושלים שלה. היא "רזה וציפורית, ועם זאת כבדה באופן מבולבל כלשהו". הנערה אכן מבולבלת, נעה בין הרצון להשתלב בקרב אנשי העיירה ולהידבק בתשוקה של סבה, באמונה כי בני האדם באמת נשגבים, לבין מה שרואות עיניה וקולט מוחה — שהטבע יפה, מרהיב ומרגש לא פחות, ושאצילות פירושה גם להציל אותו. היא חולקת על הפרשנות שמעניק סבה, המורה הנערץ, ל"זקן והים"; חוזרת שוב ושוב על המשפט בגב ספרו של המינגווי — "זהו סיפור מלא הוד על דייג שהוא התגלמות הנאצל שבאדם ועל דג ענק שמגלם את הנאצל שבטבע" — ותוהה מה בדיוק נאצל באדם שמתכוון להרוג בעל חיים.

הדמויות בספר הן ארכיטיפיות באופן מובהק. כל אחת מהשלוש — שמייצגות גם שלושה דורות שונים — מהווה קטגוריה נפרדת ביחס האדם לטבע, וזו כנראה הסיבה שלא ניתנו להן שמות, רק תארים. זה עשוי להישמע שכלתני או דידקטי, אבל הדמויות של וייס גבאי מורכבות ופגיעות, ומצליחות ליצור קרבה עם הקוראים. גם גופם של הגיבורים משרת את הארכיטיפיות שהיא מבססת כאן. סיום הנובלה, מפתיע ובו בזמן בלתי נמנע, מקבל ממד טרגי וגם ממד אופטימי כשקוראים אותו מתוך הבנה שהגוף מייצג את המחשבה.

כמעט כל משפט בספר הוא סימבולי, מסמן דבר מה אחר. הכל טעון משמעות מעבר לעלילה ולמלים עצמן, כל דבר אומר משהו על יחסי הכוחות שבלב הספר; מה שהופך את הקריאה למעין משחק חידתי מרובד. זו קריאה שדורשת דריכות, אבל גם מחוללת הנאה וסקרנות.

הכל בנובלה הזאת מהודק ומדויק. אין מלים מיותרות, אין תיאורים העולים על גדותיהם. וייס גבאי מפסלת בשפה העברית כמו בחימר לח, ומשבצת בסיפור גם איזכורים ליצירות אחרות — לסרטים, לספרות יפה, לתנ"ך — חלקם מרומזים וחלקם ישירים. "יחסי האדם והטבע" הוא נושא גדול, יומרני, אבל הנובלה עצמה צנועה ומינורית, וכדרכן של יצירות אמנות טובות נמנעת מלהטיף. השינוי יתחולל דרך הלב.

זה לא ספרה הראשון של וייס גבאי — קדמו לו שני ספרי מבוגרים ("שטח מת" ו"צפלין") ושלושה ספרי ילדים — ויש לקוות שגם לא האחרון. אבל עולה ממנו תחושה של אירוע חד פעמי. "החזאית" הוא משל על־זמני מהודק ונבון, שראוי להפוך לנקודת ציון משמעותית, במובן הסביבתי כמו גם במובן התרבותי.

-----------------

לקריאת עמודים ראשונים

לרכישת הספר

לכתבה במקור