הארץ - "למלחמה יש אף גדול": ספרות פלסטינית מצחיקה, מקורית ושובת לב
"למלחמה יש אף גדול": ספרות פלסטינית מצחיקה, מקורית ושובת לב
העלילות שטווה שיח'ה חליווה יצירתיות ומשכנעות, ואף שהן מטפלות בנושאים "רציניים" כמו מקומן של נשים בחברה, הן מלאות הומור, שמוביל את סיפוריה למקום על-זמני ואוניברסלי
עדי אנגרט, עיתון הארץ
02 באוגוסט 2022 ,20:14
איור: ערן וולקובסקי
"האף העקום הזה גרוע מהמלחמה", קובעת הדוברת ב"למלחמה יש אף גדול", הסיפור שנתן לקובץ הסיפורים החדש של שיח'ה חוסיין חליווה את שמו. "ארורות שתיכן, המראה והמלחמה", ממשיכה הדוברת חסרת השם ומעמידה את האישי ולא את הלאומי במרכז התמונה. ניתוח פלסטי לקיצור אפה הארוך בוטל עקב מצב מלחמה, ולדעתה אף ארוך גרוע כמו מולדת אבודה, ואולי יותר ממנה.
מדובר אפוא בספרות פלסטינית שונה למדי מזו שקוראי עברית רבים עשויים לדמיין: לא ספרות מגויסת, אלא ספרות העוסקת אמנם בפוליטי, בכבוד האדם ובעיקר בכבודן של נשים, אך באופן רחב, כזה שכל אחת ואחד יוכלו להזדהות איתו: מילא מלחמה שבה נהרגים אנשים, אבל לבטל ניתוח פלסטי בגלל כל הרעש המיותר הזה?!
חליווה היא סופרת ומשוררת פלסטינית ממוצא בדואי החיה ביפו. היא זוכת פרס אלמולתקא, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הערבי. זהו קובץ הסיפורים השני שלה המתורגם לעברית. מלבדו תורגמו גם סיפורים נוספים וכן קובץ שירים. אחד משיריה, "מחוץ לעונות", אף נכלל בבחינת הבגרות בספרות בעברית ב– 2020 . השיר אינו דן בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא הוא שיר ארספואטי, המכיל דימויים מקומיים.
הקובץ מכיל תשעה סיפורים קצרים, כל אחד מהם באורך של עמודים ספורים. שמונה מתוכם מעמידים במרכזם אשה, לעתים נוכחת ולעתים נעדרת או נעדרת למחצה, ורק במרכזו של אחד מהם, "החלונות ספרים מקולקלים", הפותח את הקובץ, עומד גבר. ואולם, גם סיפור זה עוסק בקשר בין הדמות המרכזית ובין אשה. זה אולי הסיפור החלש ביותר בקובץ, והיחיד שסובל מגיבור לא משכנע: גבר, אסיר משוחרר, מתוחכם ומתחכם, שמכיר את מיטב הספרות העולמית מחבריו לתא המאסר וסובל מנטיות פואטיות תלושות למדי.
שאר הסיפורים, אף שהם עוסקים בדמויות בדיוניות ופורשים עלילות בעלות מאפיינים פנטסטיים, משכנעים. העלילות שטווה חליווה יצירתיות, ואף שהן מטפלות בנושאים "רציניים" כמו מקומן של נשים בחברה הפלסטינית, הן מלאות הומור. למשל, נערה שמוצאת את עצמה משתתפת בעל כורחה בהפקת סרט שבו היא מתנשקת עם בחור שפגשה במקרה, אך היא מערימה עליו כך שהוא יוצא וידו על התחתונה. בסיפור אחר, אשה השרויה בתרדמת כביכול, אף שהיא מודעת לכל הנעשה סביבה, עוקצת בינה ובין עצמה את בעלה על כך שאינו מכיר בוודאי את סדרי הבית והעדפות הילדים.
בחלק מהמקרים מדובר בסיפורי פואנטה של ממש, המסתיימים באופן מפתיע ולא צפוי. חלקם נטולי הקשר היסטורי וגיאוגרפי, ורק את הסיפור "שיעור בדקדוק", הממוקם במועד ובאזור ספציפיים, אפשר להציב בתוך ההקשר הישראלי־פלסטיני. חליווה מתארת בו ילדה
בחלק מהמקרים מדובר בסיפורי פואנטה של ממש, המסתיימים באופן מפתיע ולא צפוי. חלקם נטולי הקשר היסטורי וגיאוגרפי, ורק את הסיפור "שיעור בדקדוק", הממוקם במועד ובאזור ספציפיים, אפשר להציב בתוך ההקשר הישראלי־פלסטיני. חליווה מתארת בו ילדה בכפר בדואי לא מוכר, החיה בצריף ללא חשמל, וצופה בחיילי צה"ל העולים ללבנון ביוני 1982. אף שמפתה להאמין כי כל הסיפורים נכתבו על החברה הפלסטינית ושופכים אור על היחס המזלזל הרווח בה כלפי נשים, למעשה — מלבד האזכור שלעיל — הסיפורים יכלו להתרחש בכל זמן ובכל מקום על פני הגלובוס. למשל, אומנויות של נשים כמו זו הנזכרת בסיפור "כאן אין לשמים קול", שבו הגיבורה רוקמת שטיח, עדיין נחשבות פחותות מאחרות. "האלם מלבה את ההשפלה, אדוני השופט, וזו הסיבה שאיני חדלה לספר את סיפורי", אומרת הגיבורה, ובכך נותנת אולי הסבר למוטיבציה של אומניות רבות. גם אשה שעוסקת במכירת משאיות, כמו בסיפור "תאונת עבודה", תזכה בכל מקום להרמת גבה, גלויה או סמויה. ודאי שאין מדובר במחזה נפוץ.
לא פחות מנושאי הסיפורים, גם ההומור מוביל את הקובץ לעבר מקום על־זמני ואוניברסלי. אך אין לטעות, לא מדובר כאן בחנופה לקהל הישראלי: יצירתה של חליווה מקובלת, כפי שכבר נזכר, גם בעולם הערבי, אך הסופרת מצליחה לחמוק מ"חיבוק הדוב של ההערכה המוגזמת לספרות הפלסטינית", כפי שכינה זאת המתרגם והפרופסור לספרות ראובן שניר, שהצביע על ההערכה שלה זכו בעבר יוצרים פלסטינים רק מעצם העובדה שהגנו על מולדתם האבודה. אצל חליווה הסיפור הוא קודם כל סיפור, ורק לאחר מכן משרת מטרה פוליטית. במלותיו של מחמוד דרוויש (כפי שתירגם שניר בהקדמה לספרו "מחמוד דרוויש: 50 שנות שירה", הוצאת קשב, 2015), "המשורר צריך לממש את יכולתו האמנותית, ואם יכולת זאת גדולה, היא מאצילה משִפעה על המולדת, ואם היא קטנה, המולדת יוצאת ניזוקה". חליווה מאצילה משפעה על המולדת לא מפני שהיא עוסקת בזכויות נשים, אלא כיוון שהיא מספרת סיפורים מקוריים, שובי לב ומצחיקים.
לאחר אוסף הסיפורים מגיעה אחרית הדבר מאת רחל פרץ, שתירגמה את הספר לעברית יחד עם חליווה עצמה. חלק זה לאו דווקא תורם להבנת הקובץ ותרגומו. פרץ משתפכת על השפה הערבית שהיא בעלת "כושר ענטוז" ו"מטלטלת איברים בחן" בעוד העברית נתפשת בעיניה כ"עצית כמעט". אכן, אוצר המלים בערבית גדול לאין שיעור מזה העברי, אולם קשה לחשוב על ביטויים אוריינטליסטיים יותר לתיאור השפה הערבית. גם תיאור העברית כ"שפת הבריאה" לעומת הערבית החיה מפליא, שכן העברית משמשת שפה דבורה זה יותר מ–100 שנה, והיא גמישה למדי בעבור דובריה. אזכור בישוליה של הסופרת יחד עם המתרגמת משאיר גם הוא טעם רע של סטיגמה. האם לעולם לא נוכל להזכיר אשה ערבייה בלי להתייחס לתפקידי מגדר מסורתיים?
ולמרות זאת, לקוראי העברית ניתנת בקובץ אפשרות ליהנות מסיפורים יפים שנוצרו קודם כל כדי להיות סיפורים, ואולי דווקא משום כך טומנים בחובם הזדמנות לשינוי.