הרופא המחוזי פלטון אילאיץ' גארין נחוש להגיע לכפר מרוחק עם מנות חיסון כדי לעצור מגפה מסתורית שפרצה בו. אלא שבחוץ משתוללת סופת שלגים עזה, וגארין, "גבר גבוה וחסון בן 42", ייאלץ להתגבר על אינספור מכשולים כדי להגיע ליעדו. בין היתר, הוא ייתקל במסעו המסוכן בנוודים סוחרי סמים, בגביר ננסי וגס רוח "בגודל סמובר" ובענק אחד שהשתכר וקפא למוות בשלג.

ולדימיר סורוקין, שהוכתר בחוגים ספרותיים כקלאסיקון מודרני, מרבה לשאול ביצירותיו תמות וסגנונות ממיטב הקלאסיקה הרוסית. אלה עוברים דרך הפריזמה הייחודית לו, בדרך כלל כדי לתאר מציאות דיסטופית. ספרו "סופה", שפורסם במקור ב–2015 ותורגם עתה לעברית, מהווה המשך ישיר של קו זה.

סופת שלג באזור הארקטי 1966. עולם ספרותי קשוח ומנכר צילום Kolesov G._Sputnik_Sputnik via AFP

בעבור קוראים בעלי היכרות מינימלית עם ספרות רוסית, די במסגרת שמציבה הסופה כדי להתמקם בלב הקאנון: צ'כוב, פושקין, בלוק ועוד — כולם עסקו במאבק הגיבור אל מול איתני הטבע הרוסי חסר הרחמים. למעשה, כפי שציינה הסופרת והעיתונאית מאשה גסן, "הנובלה המתארת מסע מסוכן בשלג היא המקבילה הרוסית ל'רומן הדרכים' האמריקאי".

"סופה" נפתח באמצע ההתרחשות. כאילו הוא עצמו נחת בעיצומה של סופת שלגים שאינה מאפשרת ראות, על הקורא לפענח ולמצוא את דרכו בעלילה. בתחילה הוא עלול לחשוב שהסצינה המתוארת בפניו מתרחשת במאה ה–19: התפאורה (משקפי מצבט, מנורות נפט ומרכבות סוסים), יחסי הגומלין בין המעמדות ובעיקר השפה — כולם לקוחים היישר מרומן של טולסטוי או מיכאיל סלטיקוב־שצ'דרין.

פולינה ברוקמן, שתירגמה שני ספרים נוספים של סורוקין שיצאו בעברית בהוצאת לוקוס ("מרק סוס", 2018, ו"מנרגה", 2019), הביאה באופן נאמן וקולח את שפת המקור לתרגומי הקלאסיקות האלה לעברית. ואולם, בעמוד 14, אזכור המלה "עצמונוע" — מעין מזחלת שלג המונעת על ידי עשרות סוסים מיניאטוריים — מספק רמז ראשון לכך שהאירועים המתוארים מתחוללים בעצם בעתיד הקרוב או הרחוק. אזכורים של טכנולוגיות בדיוניות בהמשך אינם מותירים מקום לספק: זוהי דיסטופיה עתידנית, כפי שרק סורוקין יודע ליצור. עד כה, הכלי הזה משמש את המחבר היטב לצורכי הבעת ביקורת על השלטון, החברה והחיים ברוסיה. אבל מבחינת הרשויות בארצו, עמדה זו גם הבטיחה לו מקום בצד הלא נכון של המתרס. הוא הואשם, בין היתר, ב"הפצת פורנוגרפיה" וספריו אף "הורדו" באסלה ענקית במהלך טקס שאירגנה תנועת הנוער המאגדת את תומכי פוטין הצעירים.

כך או כך, גיבור "סופה" גארין נותר חדור מטרה — לפחות למראית עין. "כולכם מפריעים לי לבצע את משימתי החשובה עד מאוד, המשימה שייעד לי הגורל", מתאר סורוקין את מחשבותיו של גיבורו, "שאני יודע לבצע טוב יותר מכל אחד ושכבר השקעתי בה את רוב חיי הבוגרים".

תחושת השליחות הזאת מקנה לגארין חשיבות עצמית שאינה במקומה: שוב ושוב הוא מצטייר כאדם חלש שנכנע ליצרים שלו עצמו. ההיבריס שלו מוביל אותו לא אחת לקבל החלטות שמחבלות במטרה שהציב לעצמו והוא מתקשה לעמוד בפיתויים שנקרים בדרכו. כל אלה גורמים לעיכובים משמעותיים במילוי משימתו. בין היתר, הוא משתתף באקט מיני שמעורר בו סלידה מיד בסופו וצורך סמים עתידניים שהזדמנו לו במחיר מציאה. חוויית הסמים מספקת לגארין הצצה פנימה נדירה בכנותה, אך גם היא לא משנה את דעתו: "הוא חש בושה על היותו חלש אופי", מתאר סורוקין, "אבל לא היה יכול לעמוד בפיתוי: כשידו היתה משגת, יצא לו להתנסות במוצרי הוויטמינדרים. זה הקל מאוד את חייו של רופא בפרובינציה. הוא הרשה זאת לעצמו לפחות אחת לחודשיים. ואולם בשנה האחרונה מצבו הכספי הורע, הורע מאוד".

לנוכח כל אלה, קשה שלא לחשוב על מסע פנטסטי של גיבור מיזנתרופי נוסף: גוליבר. בדומה לגארין, גם הוא בן המעמד הגבוה בעל הכשרה רפואית ותחושת עליונות, שמותירה אותו מנותק לעתים. כמו גארין, גם גוליבר נתקל במסעותיו בגמדים, ענקים וסוסים משונים. וכמו ג'ונתן סוויפט, המחבר של "מסעי גוליבר", גם סורוקין מנצל היטב את הפער שבין הגיבור הנוסע ובין הדמויות שבהן הוא פוגש כדי להעמיד סאטירה אקטואלית.

לא פחות מאשר ההתייחסות למקורות קלאסיים — במקרה הזה לא רוסיים — גם הבחירה בגיבור שאינו תמיד מעורר הזדהות אינה מפתיעה. יצירותיו של סורוקין מתמקדות לא אחת בסוטים, בקניבלים או בסתם אופורטוניסטים אנוכיים. לכן קשה שלא לחוש אמפתיה, שלא לומר רחמים, כלפי דמותו של חרחושה, מוביל הלחם הפשוט שמתפקד כנהג וכשותף לגורלו של גארין. חרחושה, שיוצא למסע מסכן חיים בעבור חמישה רובלים, מתואר כאדם עדין, בעל חזות מרופטת ואהבה אינסופית ל"סוסונים" הקטנים שלו, שגודל פרסותיהם כ"גודל קופייקה". ואם כל אלה אינם מספיקים, חרחושה מודה בפני גארין כי אשתו עזבה אותו בשל אין האונות שלו. כל אלה מעוררים בקורא האמפתי תחושת רוך כלפי חרחושה, שבתורה מחזקת את ההזרה שמייצר העולם הספרותי הקשוח והמנכר של "סופה". ייתכן שבאופן זה סורוקין מתמרן את הקורא לחוש אפילו הזדהות רבה יותר עם חרחושה — שכן שניהם יחד נותרים להתמודד עם התחושות שמעוררת בהם המציאות הדיסטופית של העולם שבחוץ, על שלל דמויותיו ההרסניות והדורסניות.

ואפרופו חרחושה, הערה קטנה, אולי אפילו קטנונית, למתרגמת: כמו אחרים בעבר (למשל, פטר קריקסונוב בתרגום שלו ל"האמן ומרגריטה" מאת בולגקוב), בחרה ברוקמן לעברת את שמו של הרכב מוכה הגורל. אפשר להבין את הבחירה, שכן שמו — או בעצם כינויו — ניתן לו בשל החרחור שהיה משמיע כשהרבה להשתעל. ואולם מאחר שמדובר בשם (ברוסית: פרחושה, מהמלה פרחאט, המתארת שיעול או ניקוי גרון), ייתכן שהיה עדיף לציין את המשמעות בכוכבית, עם האזכור הראשון שלו. כך עשתה ברוקמן במקרה של דולגויה, הכפר בספר ששמו מרמז על מיקומו המרוחק. בכך היא הצליחה להעביר את המשמעות, אך גם לשמר את המצלול תוך פגיעה מינימלית במקור.

----------------------

למאמר המקורי בעיתון הארץ

לקריאת עמודים ראשונים