לאחרונה הגיע לידיי הספר "בניניה מקיאוולי" מאת שרלוט פרקינס גילמן (בתרגומה המעולה של תמר רפאל, הוצאת לוקוס, 2018), שלמרות שנכתב לפני יותר ממאה שנה - מתגלה כלא פחות מספר חובה לנשים ונערות, גם היום. גיבורת הספר היא, כשמו, בניניה מקיאוולי, ילדה-נערה המנהלת יומנים מוקפדים על חייה ועל האירועים המתרחשים בביתה ובעולמה.

הסופרת שרלוט פרקינס גילמן. "לעולם אל תהיי מושא לקנאה. כך אנשים יסמכו עליך"קרדיט: Library of Congress

מקיאוולי מנהלת בשלווה ובדקדקנות את חייה, ובעיקר מתמרנת בין הטיפות על מנת לייצר לעצמה חופש כלכלי, מקצועי ואישי. היא זוכה בהישגים למרות - ולא בזכות. אביה האלים והשמרן, אמה המוחלשת ואחותה היפה ממנה גורמים לה לתסכול יומיומי, אך היא מצליחה לשלוט בגורלה. היא לא נותנת לתחושות הקשות ולתקרת הזכוכית הכבדה שמעליה לעצור אותה. באינטואיציה וברגישות היא מבינה שלפעמים כדאי להתבונן מהצד על סיטואציות מורכבות - למשל בריבים בין הוריה, ומגיעה למסקנה שעדיף לתת ליריב תחושה שהוא מנהל אותך. כך, בזכות שכלה החריף היא משיגה את מה שהיא רוצה בנחישות ובעורמה, לפייס את אביה השתיין או להרגיע את אמה הכנועה.

אני לא יודעת איך לא גיליתי את הספר הגאוני הזה לפני כן, ואני מסתערת כעת על כל מה שהרשת מספקת לי אודות המחברת, שרלוט פרקינס גילמן. גם היא, כמו הגיבורה שיצרה, מבינה שעליה לפעול בעורמה. במאה הקודמת - ולעיתים גם היום - נשים ונערות צעירות צריכות לפעול כך על מנת להשיג את מה שהן רוצות. וככל שהן מפנימות את המסר הזה בגיל מוקדם, כך חייהן הופכים להיות קלים יותר.

פרקינס גילמן נולדה בשנת 1860 בקונטיקט, ארה"ב. בימים ההם, לנשים לא היתה עדיין זכות בחירה והן חוו קשיים ברכישת השכלה. מרחב התמרון שלהן נע בין הסלון הספרותי שחלקן ייסדו בעצמן, לבין מלאכות יומיומיות של רקמה, גידול ילדים ובישול. גילמן נישאה בגיל 24, ולאחר הולדת בתה שקעה בדיכאון עמוק שנמשך כמה שנים. היא התאשפזה בסנטוריום לריפוי הנפש בפילדלפיה, שם נהגו בשיטת "טיפול במנוחה" שנחשב לשנוי במחלוקת. ד"ר סילאס ויר מיטשל אסר עליה כל סוג של פעילות גופנית או גירוי אינטלקטואלי, וכשהיא השתחררה הביתה - חטפה התמוטטות עצבים. 

כעבור זמן קצר היא עזבה את בעלה ועברה להתגורר בקליפורניה עם בתה, שם החלימה והפכה לסופרת עצמאית ואם חד-הורית. היא פיתחה קריירה כמרצה ואקטיביסטית הפועלת לשחרור ושוויון לכולם - ולא רק לנשים. יצירתה הידועה ביותר התפרסמה בשנת 1892, סיפור קצר בשם "הטפט הצהוב", שמתאר את חוויותיה באשפוז, את הכמיהה לכתיבה, ואת הרצון לנווט את חייה בתוך מרחב צר של הסכמה מצד בעלה. "בניניה מקיאוולי" הוא ספרה השני המתורגם במלואו לעברית. קדם לו "ארצן" (הוצאת אסטרולוג, 2002) רומן פמיניסטי-אוטופי המתאר עולם ללא גברים וללא אלימות (פרט טריוויה מעניין אודותיה, הוא שהיא אחייניתה של הסופר הארייט ביצ'ר סטואו, שכתבה את הקלאסיקה "אוהל הדוד תום").

באחד הציטוטים האהובים עליי מתוך "בניניה מקיאוולי", פרקינס גילמן כותבת כך: "למה אנשים לא מבינים שאי אפשר להכיר את החיים כהווייתם אם נשארים באותה רמה תמיד? האישה הממוצעת מכירה רק אנשים מסוגה. היא יכולה לטייל בעולם לאורכו ולרוחבו, אבל היא לעולם לא תלמד כך את מה שהיתה לומדת לו טיילה קצת מעלה ומטה, בתוך עירה שלה". התובנה הזו מחדדת עד כמה אנחנו שבויים בתוך מגדר, מעמד ומרחב צפוף וקבוע. אנחנו מכירים רק את מה שנמצא לפנינו. היכולת לצמוח, לחוות ולהכיר עוד דברים בעולם טמונה באפשרות לצאת מתוך המעמד שלנו ומתוך הקבוצות המוכרות והטבעיות. המפתח הוא אומץ, תושייה ובעיקר סקרנות.

חמש תובנות נוספות חשובות שמופיעות בספר:

"לעולם אל תתפסי חכמה מדי, זה מפחית את היתרון היחסי שיש לך בסיטואציה. עדיף לשמור את הקלפים קרוב אל החזה ולא לאיים על הסביבה. כשאת מאפילה על מישהו אחר, הרצון האוטומטי שלו הוא להגביל אותך, לקחת את היתרון היחסי הזה ולצמצם אותו לטובתו".

"לעולם אל תהיי מושא לקנאה. כך אנשים יסמכו עלייך, לא יחסכו ממך מידע ותהיה לך אפשרות לבחור ולנהל את הסצנה מאחורי הקלעים".

"לעולם אל תפסיקי להתפתח וללמוד, החיים משעממים אם לא מתפתחים".

"חברות טובה היא ערך ששווה ללמוד. אפשר לייצר בקלות קשרים באמצעות מחוות אותנטיות של אכפתיות, הקשבה ועשיית הטוב".

"אם את יכולה, עשי הכל כדי לשמור על שם נעורייך. הזהות שלך היא גם השם שלך - ואם את קשורה אליו, מתסכל ומבאס לשנות אותו".

הכתיבה של פרקינס גילמן כואבת וחשופה עד העצם. ב"הטפט הצהוב" היא כותבת על תקופת האשפוז שלה בה "נאסר עליי לחלוטין לעבוד עד שאשוב לאיתני ... אני באופן אישי מאמינה שעבודה נעימה, שתכלול ריגושים ושינוי, תוכל להועיל לי. אבל מה אפשר לעשות? במשך זמן מה כתבתי, בניגוד לעמדתם; אבל זה באמת מתיש אותי מאוד - הצורך לנהוג בעורמה, או להתמודד עם התנגדות חזקה". כך, בגוף ראשון, היא מתארת עד כמה העורמה צריכה להיות מרכיב חשוב בחיי נשים. הצורך להגן על מה שעושה להן טוב הוא חלק אינהרנטי בחייהן, ודאי בהתמודדות מול גברים, בעלים ורופאים, שהרי הם תמיד יודעים יותר טוב מנשים מה נכון עבורן. לתפיסתה, רק אישה שיודעת לנהוג בעורמה - תצליח לממש את הבחירות שלה.

במובנים רבים, הצורך במציאת תחבולות בדרך לשחרור והצלחה הוא הסיפור של נשים רבות עד היום. אולם יש לכך מחיר: תמרון בני זוג, משפחה וסביבה הוא מאתגר, מתיש ושוחק. יחד עם זאת, נדמה שזו הדרך היחידה לנצח את המערכת - ללמוד אותה בקפדנות ולמצוא בתוכה פרצות. כמו מקיוואלי, כך גם אנחנו. לפיכך, מן הראוי, כאמור, ש"בניניה מקיאוולי" יצטרף כספר חובה לרשימת הקריאה של משרד החינוך. זהו ספר שאימהות ובנות צריכות לקרוא יחד, שיעודד שיח משותף על מרחב תמרון וחופש בחירה שהן יכולות להרשות לעצמן.

החודש התפרסם פוסט בקבוצת "עוברות שוות" בפייסבוק, ששאל: "מה העיסוק שלכן וכמה אתן מרוויחות בחודש?". לאחר ש-3,000 נשים פרסמו את שכרן, התעוררה סערה שמוכיחה עד כמה נשים רוצות למצוא עוד מרחבים להגשמה עצמית חוץ מבית ומשפחה. הספר הזה יכול לעורר השראה ממשית עבורן.

לינק לכתבה במקור

לינק לרכישת הספר ולקריאה מתוכו