כמו במשל על הצפרדע המוכנסת לתוך סיר של מים פושרים המתחממים באופן הדרגתי, בקצב כה אטי עד שהצפרדע אינה מבחינה בסכנה ואינה מנסה לברוח גם כשהמים רותחים סביבה ומבשלים אותה בעודה בחיים, כך גם הרומן "קרן השמע" שולק את קוראיו במתינות ובסבלנות על להבת הסוריאליזם, עד שהם מוצאים עצמם כמעט מבלי משים מבעבעים בתוך קדירה ספרותית פרועה, אבסורדית, מוזרה, חידתית וחתרנית — ונהנים מכל רגע.

"קרן השמע", שפורסם לראשונה ב–1974, הוא ללא ספק אחד הספרים המהנים, הנבונים והאנושיים ביותר שקראתי זה זמן רב. פרסומו בעברית, לראשונה (בצירוף אחרית דבר של הסופרת הפולנייה כלת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק), לא רק חושף בפני קהל חדש רומן ייחודי ועז רושם, אלא גם מעורר סקרנות להכיר את כל יצירתה התרבותית ואת חייה הבלתי שגרתיים של מי שכתבה אותו, האמנית והסופרת לאונורה קרינגטון.

בכתבה שפירסמה עליה גילי איזיקוביץ ב"גלריה" (1.2.2021) נמתחו קווים מסקרנים בין קורות חייה הסוערים לכמה מהתמות המרכזיות של "קרן השמע", ובהן המרדנות כלפי הפטריארכיה הבורגנית האירופית, חוויית הגלות במדינה לטינית, אובדן הקשר עם המציאות והשהות הכפויה במוסד סגור וקשוח, שאמור להחזירה לעשתונותיה. ולכן, גם אם "קרן השמע" בהחלט אינו קרוב אפילו להיות רומן אוטוביוגרפי, ההיכרות עם הדרמה האישית של האשה שכתבה אותו טוענת את הקריאה בו במשמעות נוספת ומרתקת.

הרומן של קרינגטון נפתח דווקא באופן מאופק ופושר למדי. במשפט הראשון שלו מוענקת מתנה למריאן לתרבי, אלמנה בת 92 שזקן אפרפר מעטר את סנטרה ושמנהלת חיים מעט משעממים אך בהחלט נסבלים, בלוויית חתוליה ותרנגולת אדומה אחת בחדרון קטן בירכתי ביתם של בנה הנרפה, אשתו ההמונית ובנם גס הרוח. מריאן מקבלת מחברתה הטובה, כרמלה, קרן שמע שמאפשרת לה להתגבר על בעיות השמיעה שלה. עוד באותו היום היא מקשיבה בסתר לבני משפחתה ומגלה שהם מתכוונים להעביר אותה למוסד טיפולי לנשים זקנות ששמו "אחוות מעיין האור".

מריאן חיה זה 50 שנה ב"דרום", כלומר במדינה לטינו־אמריקאית עלומת שם (מקסיקו, סביר להניח, אם דבקים בביוגרפיה של קרינגטון), שאותה היא מתארת כך: "מעולם לא הצלחתי להבין את הארץ הזאת, ועכשיו אני מתחילה לחשוש שלעולם לא אשוב אל הצפון, ולעולם לא איחלץ מכאן… אנשים חושבים ש–50 שנה זה זמן ארוך לביקור, בכל ארץ שהיא, כי לעתים קרובות זה יותר ממחצית החיים. בשבילי, 50 שנה אינם יותר ממרחב של זמן שנתקע באיזשהו מקום שאני לא רוצה להיות בו בכלל". במלים אחרות, אחרי חצי מאה שהיא חיה במקום שממנו היא רוצה להימלט, כעת היא אמורה להישלח למוסד סגור, כלא בתוך כלא — שבו, על פי התוכנית של משפחתה, היא אמורה למות מבלי להיות מטרד נוסף.

אשה אחרת היתה מן הסתם נופלת למרה שחורה ומקוננת על גורלה המר, אך מריאן אינה סתם עוד אשה אחרת. יחד עם כרמלה היא רוקמת תוכנית לברוח ללפלנד, הכוללת הימלטות נועזת בחבל, התגברות על כלבי תקיפה, ירי ברובה תקיפה חצי־אוטומטי לכל עבר ו"הצטרפות לכנופיה באתר נופש יוקרתי ליד הים", כדי להרוויח כסף למסע צפונה.

התוכנית הנועזת הזאת אינה יוצאת לפועל (גם אם כרמלה עוד תמלא חלק חשוב במבצע הצלה גרנדיוזי הרבה יותר בהמשך הדרך) ומריאן נלקחת בעל כורחה למוסד, שמתגלה עד מהרה כמקום מוזר שבו חדרי המטופלות ממוקמים בביתנים משונים, "מעין בתי פיות שעוצבו כפטריות, בקתות שווייצריות, קרונות רכבת… משהו בצורה של מגף, משהו שנראה לי כמו מומיה מצרית ענקית". מנהל המקום, ד"ר גמביט, דוגל ב"נצרות פנימית", שעיקריה עבודה עצמית מפרכת וסגפנות גופנית, שאמורות לאפשר למטופלות להתגבר על המידות הרעות הרבות שאימצו במשך חייהן הארוכים. מריאן גם פוגשת את גברת גמביט הקמצנית, החוסכת מזון מפי המטופלות, ואת תשע הנשים האחרות החוסות ב"מעיין האור", שיוצרות גלריה מרהיבה של התנהגויות כפייתיות, הפרעות אישיותיות ומגבלות חברתיות שונות ומשונות.

החומרים האלה היו עלולים להפוך בקלות לגרוטסקה, אבל הכתיבה של קרינגטון, העושה שימוש בקולה של מריאן כמספרת בגוף ראשון בעלת שלוות נפש וקור רוח מדהימים, היא אנושית, חפה מבוז ומביזוי ומלאה בהומור, הנוצר בעיקר באמצעות המתח שבין הדיווח העובדתי של מריאן לביזאריות של האירוע או הדמות המתוארים. קרינגטון מצליחה להפוך את המוזרות לבעלת ערך מבלי ליפול למלכודות סכריניות וחומלות מדי. לא כל הזקנות חברות, לא כולן מלאכיות או אפילו נעימות. חלקן חוטאות, כמעט כולן משקרות או הוזות, וכולן, ללא יוצאת מן הכלל, מרכלות.

זה, למשל, מה שיש לאחת הדיירות, ג'ורג'ינה, לומר על יריבתה: "באופן אובייקטיבי אפשר לקבוע שנטשה גונזלס מסריחה. ביני לביני המצאתי לה שם חיבה קטן. אני קוראת לה סנט רספוטינה… היא משקרת. רספוטינה תמכור גם את אמא שלה לסוחרי עבדים לבנים תמורת קצת פרסום. יש לה תסביך שליטה כמו היטלר… היא ממציאה שיחות רעים עם קדושים שמתנשאים לגובה של עמוד חשמל. הכל נועד לשרת את אותה המטרה, שליטה ועוד שליטה. מזלה של האנושות שהיא כלואה במוסד לנשים סניליות".

אחד ההישגים הגדולים של "קרן השמע" הוא שבניגוד לספרים רבים כל כך שמתארים זקנים ומדגישים בעיקר את מפלת הגוף ואת תבוסת הרוח שלהם, הסיפור של מריאן ושל חברותיה חוגג את הזקנה. קרינגטון אמנם נוטלת מהן את נעוריהן, את השמיעה ואת שיניהן, אך בתמורה מעניקה להן דבר בעל ערך רב הרבה יותר: חופש. מריאן, למשל, כבר אינה צריכה להיות רק בת או רעיה או אם. היא לא צריכה עוד להיות נחשקת, להזין, לשמור או לטפל. דווקא כעת היא יכולה להיות היא עצמה, וכשהיא משתחררת מעול הציפיות החברתיות והביקורת העצמית, היא מרשה לעצמה להיות אקסצנטרית באופן מענג.

ולא רק מריאן משתחררת. בשלב זה של הרומן, למרבה השמחה, קרינגטון מגבירה את להבת הסוריאליזם והרומן מתחיל לבעבע מרוב רעיונות, המצאות, פיתולים עלילתיים, סיטואציות ודיאלוגים מזהירים.

כך, למשל, מריאן מתחילה לגלות עניין בתמונה מסתורית התלויה על אחד מקירות המוסד: "פניה של הנזירה בציור השמן היו מוארים באור יוצא דופן מאוד שבו נראה כאילו היא קורצת. אם כי זה לא היה אפשרי ממש. בטח היתה לה עין אחת עיוורת, והצייר העניק למום זה ייצוג ריאליסטי. ובכל זאת הרושם שהיא קורצת נמשך. היא כאילו קרצה אליי בתערובת מטרידה מאוד של לעג וזדוניות". אחת הדיירות במוסד מבחינה בסקרנותה ומעניקה לה ספר קטן על הנזירה הקורצת: "הספר היה כרוך בעור שחור. בעמוד הכותרת קראתי: 'דונה רוסלינדה אלוורז קרוז דלה קואבה, אם המנזר של סנטה ברברה דה טרטרוס. הוכרזה קדושה ברומא ב–1756. תיאור אמיתי ונאמן של חייה'".

מכאן, לאורך כ–70 עמודים, קרינגטון כותבת את סיפורה של הנזירה — לילית חשקנית, אשת קודש חוטאת, תככנית והרפתקנית, שניחנה בכוחות מאגיים ויצאה למסע מסתורי בעקבות חפץ בעל חשיבות רבה בעולם הנוצרי. הספר שבתוך הספר עליה כולל בתוכו עוד הסתעפויות ספרותיות — מכתבים, קטעי יומנים, תמלולי עדויות ועוד — ובכל אחת מהן נחשפים מעשים פרועים והזויים כל כך, עד שהסיפור הגדול יותר, זה של מריאן, כמעט ונשכח. אולם גם בעולמה הסוריאליסטי של קרינגטון יש כללים שצריכים להישמר ואחד החשובים שבהם הוא ההתעקשות על מניעת בזבוז עלילתי. הסוריאליזם שלה כמעט חף מקישוטים מיותרים, מתיאורים נלהבים וממושכים מדי ומהתרחשויות שכל תפקידן הוא רק לסחרר או להדהים. לכן, בכל פעם שפרט יוצא דופן מופיע בסיפור, הקורא צריך לנער עצמו מעט מהערפול הקל שבו הוא נתון, להידרך ולהעניק לו תשומת לב ראויה.

ואכן, כפי שקרן השמע מהמשפט הראשון ברומן חשובה להמשך העלילה, כך גם הסיפור על אם המנזר הספרדייה מתפרץ מתוך הדמיון ומשפיע עמוקות על המוסד לזקנות ועל העולם האמיתי שבחוץ, שכעת אפשר למצוא בו סופות שלג בלתי צפויות, שליחי אלים נושאי בשורות ואשה עם ראש של זאבה. זהו עולם מופרך לחלוטין, שנמצא כל העת בשליטה של יוצרתו, שמעלה ומורידה את גובה הלהבות שבעזרתן היא מבשלת בסבלנות בוטחת את קוראיה.

זו, כך נדמה, גדולתו האמיתית של "קרן השמע", שמצליח להיות בעת ובעונה אחת ביזארי ומשוחרר מכבלי המבנה והצורה אבל גם קוהרנטי ובעל היגיון פנימי מנומק היטב, כך שנוצרת תחושה שהוא עושה את הבלתי אפשרי ומניח לנו לעקוב בעיניים פקוחות אחר חלום של אדם אחר.

קישור לכתבה המקורית