לאונורה קרינגטון משתמשת בסניליות של הגיבורה הקשישה שלה כדי להגחיך את הצורך הנואש שלנו בהסברים סיבתיים

קרן דותן | 16.03.2021 | ישראל היום

אילו לאונורה קרינגטון היתה סופרת רגילה, היו לספר כל הסיבות להיות עגמומי וקודר: מה כבר יכולה לספר, בגוף ראשון, בת 92, חירשת וסנילית, שמועברת מבית משפחתה אל מוסד מנוכר? אך קרינגטון היא לא סופרת שאפשר לצפות מראש. זה עולה כבר מהפסקאות הראשונות.

הגיבורה שלה, מריאן לֵתֶ'רבי, לא מתנצלת על השינויים שהביאה איתה זיקנתה. על הזָקָן בקצה סנטרה היא חושבת שהוא "אצילי למדי", ועל היותה חסרת שיניים לגמרי היא אומרת שזה לא מסב לה שום אי־נוחות, כי ממילא היא אוכלת רק אוכל רך.

היא יודעת שעצם מראהּ הוא שערורייה. היא גרה בחצר האחורית של בית משפחת בנה, וכמעט לא מתקרבת לאזורים החזיתיים של הבית, כי כשהיא מופיעה שם "זה תמיד פחות או יותר על תקן של רוח רפאים". לפעמים נדמה כאילו השערוריות שהיא גורמת בהופעתה האקסצנטרית אפילו מסיבות לה נחת: "נימוסי השולחן שלי נעשו עם הזמן מקובלים פחות. עם הגיל אנשים מאבדים רגישות לשיגעונות של אחרים; למשל, בגיל ארבעים הייתי מהססת לאכול תפוז בחשמלית או באוטובוס צפופים, ואילו היום לא רק תפוזים הייתי אוכלת בחופשיות ובלי להסמיק בכל רכב ציבורי, אלא ארוחה שלמה, וגם מורידה אותה עם כוס יין פורט שאני שותה פה ושם כשאני רוצה להתפנק".

האדישות המתריסה של מריאן למה שאחרים חושבים עליה - ה"חירשות", שהיא במקרה שלה גם פיזית וגם מטאפורית - מגינה עליה. לכן כשחברתה מעניקה לה את "קרן השמע", מכשיר מוזר דמוי שופר שאמור לאפשר לה לשמוע מה אחרים אומרים לה או עליה, לא בטוח אם זאת מתנה או קללה. קודם היא היתה שומעת דיבור של אנשים סביבה כמו "מלמול רחוק של קהל במגרש פוטבול". כעת היא מצותתת לבני משפחתה עם קרן השמע שלה, ושומעת אותם אומרים עליה ש"בגיל הזה מוטב לאנשים למות". הם נחושים לשלוח אותה למוסד, לדעתם היא ממילא לא תדע להבחין אם היא במוסד או לא, שהרי היא סנילית. היא לא מכחישה, לא מתנגדת, להפך: "סנילית? כן, אני מניחה שהם צודקים, אבל מה זה אומר, סנילית?"

הטון הענייני והמיתמם של המחברת, יבש כקרקר וספוג בהומור, מסגיר את המקורות האנגליים של קרינגטון, אבל גם מגן על הספר מעודף רצינות שהיתה עלולה למוטט תחתיה את הכוח הרדיקלי־באמת שיש בו. 

קרינגטון לא הופכת את המספרת שלה למה שהיא לא: היא לא מספרת אמינה במיוחד, לא לגמרי שולטת בעובדות. היא לא מספקת עדות נוקבת על סבלותיה ובדידותה של זקנה סנילית דחויה במוסד, ולא מוכיחה את כולנו על אכזריותנו כלפי זקנינו וזקנותינו. היא עושה בדיוק את ההפך: היא משתמשת בסניליות של הגיבורה שלה כדי להגחיך אותנו, את רגש העליונות שמספק לנו הריאליזם, את הצורך הנואש שלנו בהסברים סיבתיים, ואת הגבולות הצרים כל כך של "משמעות" שאנחנו מסוגלים להכיל. 

מתבקש לקרוא כאן את השפעות הרקע הסוריאליסטי של קרינגטון, שהיתה לפני הכל ציירת ופסלת, התוודעה אל האמנות הסוריאליסטית ובמשך כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה חייתה עם האמן הסוריאליסטי הגרמני מקס ארנסט. אבל עם פרוץ המלחמה הוא נעצר פעמיים - בתחילה על ידי הצרפתים כנתין גרמני, ולאחר הכיבוש הגרמני על ידי הגסטפו, כ"אמן מנוון" - וברח לארה"ב, כשהוא משאיר את קרינגטון באירופה. הפרידה מוטטה אותה נפשית, והיא אושפזה במוסד בספרד לפני שהצליחה, בתיווכו של פאבלו פיקאסו, להינשא נישואים פיקטיביים ולברוח למקסיקו, שם נשארה עד פטירתה ב־2011, בגיל 94. 

אפשר לקרוא את "קרן השמע" כ"עדות הפוכה" על הטראומה, השיגעון והאשפוז הכפוי. כמה שנים אחרי ששוחררה מהמוסד ההוא היא כתבה ממואר שנקרא "Down Below", שבו היא תיארה את האפיזודה הפסיכוטית שלה ואת היחס האכזרי שהיא זכתה לו במוסד, שכלל ניצול מיני, טיפול בחשמל וסמי הזיות. "קרן השמע", שגם הוא מתרחש ברובו במוסד לנשים סניליות, שאליו נשלחת הגיבורה על ידי משפחתה, יכול להיקרא כביקור שני, "שמח", באזור האסון הביוגרפי שלה. אלא שכאן הביתנים מעוצבים בכל מיני צורות פרועות - מגדלור, מגף, מומייה, פטרייה אדומה מנוקדת או שעון קוקייה - שכאילו לקוחים מתוך אחד מציורי גן העדן/התופת של הירונימוס בוש. 

הפעם, קרינגטון לא נותנת לגיבורה שלה לסבול; היא מצילה אותה במיני דרכים פלאיות, כמו גיבורת קומיקס שמסתובבת בעולם בחיוך שלֵו ובעיניים ובאוזניים מכוסות, ולא נופלת גם כשהיא מתנדנדת על קורה מעל תהום. ועם זה, ההצלה הבטוחה שלה, ככל שהיא ממלאת אותנו באושר, גם זורעת בנו את הידיעה המעיקה שהעולם האמיתי אינו כזה. 

"קרן השמע" הוא ספרה הראשון של קרינגטון בעברית, והוא יוצא לאור כעת, בתרגום נהדר של דפנה רוזנבליט, כמעט יובל שנים לאחר פרסומו המקורי בשנת 1974. העובדה שהספר הצליח לחמוק ביעילות כזו מתשומת הלב הראויה לו, מעוררת לא רק את השאלות על אופן קביעת ההיררכיות הספרותיות, אלא, וביתר שאת, שאלה על היחס בין ספר זה לכיוון הנוכחי של הכתיבה הפמיניסטית. באחרית הדבר לספר מגדירה אותו כלת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק, כ"אחד הטקסטים הפמיניסטיים המקוריים ביותר שנוצרו אי פעם". 

אך חייבים להודות שהוא נקרא כמו פמיניזם מעולם אחר, כזה שמתנסח לאו דווקא באמצעות ניגוח שיטתי של מוסדות הפטריארכיה, אלא בריחוף מעליהם - ריחוף שמספק לא רק ביקורת פמיניסטית מושחזת, אלא, בראש ובראשונה, ספרות שנקראת בלב צוהל.

לכתבה המקורית בישראל היום