ללא חוויית הכדורגל של ימינו: על ספרו של ז'אן-פיליפ טוסן / רונן דורפן
ספרו של האינטלקטואל הצרפתי מלווה את המשחק מהאיצטדיון המקומי הישן אל שירות הסטרימינג של ההווה
רונן דורפן |
שאלה חשובה: האם העולם זקוק לעוד ספרות יפה על כדורגל? יש לנו כבר את "כדורגל באור ובצל" של אדוארדו גלאנו הפילוסופי והציורי, ומנגד את "קדחת המגרש" של ניק הורנבי, שהוא סיפור אהבתו של גבר מודרני לקבוצת כדורגל, ועוסק בפסיכולוגיה וביחסים. גם הסופרים הגדולים ביותר עסקו בכתיבה באהדתם לכדורגל - גבריאל גארסיה מרקס בסיפור קצר בשם "השבועה", ואם אי פעם תיתקלו בחיבור של סלמאן רושדי על אהבתו לטוטנהאם, תזכו לטקסט מלבב מאין כמוהו.
ועכשיו, ז'אן־פיליפ טוסן, סופר וקולנוען בלגי, מביא לנו את ״כדורגל״, מסה אינטלקטואלית קצרה בעקבות המשחק, שראתה אור בהוצאת לוקוס בתרגום מיכל שלו - ואני מוצא כמה הצדקות לא רעות לקריאתה.
ראשית, עברנו זה עתה את אחת התקופות הקשות ביותר בתולדות האנושות: שלושה חודשים ללא כדורגל, בשיא העונה. נכון, כולם סבלו ממגיפת הקורונה ואף נרשמו אבידות רבות בנפש בין בעלי מחלות הרקע. אבל לאנשים שחייהם נסובים סביב הספרות, הקולנוע או המוזיקה - הקורונה דווקא תיזכר כתקופת הצטיידות והתחדשות. התחומים הללו הביאו מזור מסוים לאוהביהם; אוהדי הכדורגל הופרדו באכזריות מסם חייהם, והשידורים החוזרים, כמו השידורים הסדיסטיים מהליגה הבלארוסית, רק הכאיבו עוד יותר.
טוסן מתייחס בחיבורו לנושא הכאוב של שידורים חוזרים ומאבחן אותם במדויק: ״כדורגל הוא מוצר מתכלה, תאריך התפוגה שלו הוא מיידי. יש לצרוך אותו בהקדם האפשרי, כמו צדפות, כמו שבלולים, כמו לנגוסטינים, כמו שרימפס (אני מונה בפניכם את כל מרכיבי המגש). יש ליהנות ממנו כל עוד הוא טרי, בריכוז של הרגע, בלהט העכשיו".
נוסף על כך, טוסן ממפה בצורה יפה את היווצרות השבטיות בכדורגל. בילדותו בבית הספר נטו הילדים להתחלק לקבוצות משחק על פי ״הדת״ נגד ״המוסר״. מתברר שבמערכת החינוך הבלגית היו כמה שעות בשבוע שבהן הורי התלמידים בחרו אם ילדיהם ילמדו את כתבי הקודש הנוצריים, או דווקא אזרחות ופילוסופיה מודרנית. והילדים המשחקים בחרו להתחלק לקבוצות על פי החלוקה הזו.
זוהי דוגמה נפלאה, שהרי עשרות ערים באירופה מחולקות בדיוק כמו אותו בית ספר בלגי בין שני מועדוני כדורגל - האחד לאומני ויותר שמרני, ותומכיו, לפחות בעבר, נטו להיות דתיים יותר; השני הוא היסטורית של תומכי השמאל וארגונים סוציאליסטיים, ותומכיו נטו להיות חילונים יותר.
טוסן אף מתאר את חוויית הכדורגל של ההווה, ועוסק בדמותו המושמצת-תדיר של האוהד המודרני. הוא מודה שהוא ומשפחתו לא היו פוקדי אצטדיונים קבועים. לא היה להם הריטואל המשפחתי של דורות של אוהדים, של צעדה משותפת למגרש. לחלופין, הוא מתאר לנו את האוהד כצייד החוויות של המאה ה־21. את הנסיעה לצד השני של העולם לגביע העולם ביפן ב־2002 ואת המפגש של כדורגל העילית עם תרבות קצת חדשה. הוא מתאר כיצד הכדורגל הבינלאומי הפך לשריד של לאומיות פנאטית במקום לביטוי שלה. הכדורגל הטוב ביותר, אולי הבחנתם בכך, משוחק כיום בתחומי האיחוד האירופי, וככל שגבולות הולכים ומיטשטשים - חשיבותו עולה. דור של אוהדים הפך את המשוואה: מסי ורונאלדו מעל כולם; אחר כך קבוצותיהם; ורק אחר כך נבחרותיהם הלאומיות.
זהו ספר על שינוי החוויה הפרקטית: הגרלות הכרטיסים שמביאות קהל מקרי למפגש מקרי במקום מקרי - כמו סופר בלגי בברלין שזוכה בהגרלת הכרטיסים דווקא בכרטיס לשבדיה נגד פרגוואי. שם, בהחלטה של רגע, בוחר לו האוהד צד אהוד, בזמן שהוא ממלא את חשבונות הפייסבוק והאינסטגרם שלו בתמונות.
ובינתיים הכדורגל ממשיך במסע שלו: מהאצטדיון המקומי לאצטדיון הבינלאומי, אל הטלוויזיה ולבסוף אל שירות הסטרימינג במחשב. שם אנחנו מתוודעים לעולם חדש לחלוטין, של תלות של השחקנים בתוך הקבוצה באיכות האינטרנט. אם די־סטפנו וקרויף בשעתם דהרו ללא מורא, את מסי מעכב לעיתים האינטרנט.
אבל זו הבעיה האזוטרית. הבעיה הקיומית האמיתית היא שלגליאנו, לרושדי או להורנבי הכדורגל היה מקור להשראה. האצטדיון היה חוויה מערפלת חושים ומכוננת לדורות על גבי דורות של ילדים, בעיקר זכרים. כיום, המשחק הקהילתי העצום הפך לחוויה נוספת - בתחום שבין אדם למחשבו.
לכתבה המקורית בעיתון ישראל היום
