רן יגיל | 10.2.21 | הארץ

לפני שני עשורים קראתי ספר בשם "האגם" (עקד/גוונים, 1994). זו היתה יצירה קסומה שגיבורה, גמפי מומואי, תר אחר היופי המתגלם בנשים השונות בחייו, כשהיופי נתפש בעיניו כתקווה היחידה בעולם יצרי ואובססיבי. משהו מהסובטיליות התודעתית של הגיבור המוקף נשים הזכיר לי במעט את אורי ניסן גנסין ואת הנובלות הידועות שלו, "בינותיים" ו"אצל". על הספר היה חתום קָוַבָּטָה יָסוּנָרִי (1899–1972), הסופר היפני הראשון שזכה בפרס נובל (ב–1968) והמתרגמת מיפנית, שגם כתבה מאמר יפה על הסופר, היתה שונית שחל־פורת.

עתה יצא ספר חדש משלו, "אני, בן יפן היפָה", בתרגום איתן בּוֹלוֹקָן, ובו הנאום שנשא קוובטה בטקס קבלת פרס נובל לספרות, והוא מלווה בהערות ובאחרית דבר של המתרגם. חשיבותו של הנאום הזה כיצירת אמנות היא שבפעם הראשונה אנו נחשפים לסקירה היסטורית מרתקת של תרבות יפן, אמנותה וספרותה, וזאת מזווית ראייה סובייקטיבית של מי שעומד בקצה הקרחון — כלומר, סופר מרכזי ביותר הנושא על כתפיו את המסורת העתיקה והשפה בדומה לש"י עגנון אצלנו.

קוובטה יסונרי, 1968. ריקות היא בעצם מלאות גדולה צילום: The Asahi Shimbun via Getty Images

אלא מאי, יש דברים שפשוט אינם עוברים בעברית וזה מצער. כוונתי בעיקר לדוגמאות השירים שמביא קוובטה לאורך ההרצאה ההיסטורית־אישית שלו. אלה שירים של מיטב משוררי יפן למאותיהם ובלבושם העברי הם נראים בנאליים. הנה: "באביב — פרח / בקיץ — קוקייה / בסתיו — ירח / בחורף — כפור השלג / כה צלול". זה שיר שכתב מורה הזֶן אֶיהֶי דּוֹגֶן (1200–1253), כותרתו "פנייך המקוריים" ונראה כי הכוונה לפניה של יפן תוך רמיזה לפני נערה. יכולתי לכתוב לו בתשובה כישראלי: "בקיץ — הרבה ג'וקים".

אני בהחלט מבין שצריך לקרוא את השיר בהקשרו ועוד יותר מזה מבין את אלה שיקפצו ויטענו שאני בן פרובינציה בעלת נטייה מערבית מובהקת. לאלה אני יכול לענות כי גם במערב ישנם משוררים שאינם עוברים בתרגום עברי כי שיריהם נראים בנאליים בלבוש זה. דוגמה: שיריו הרומנטיים של היינריך היינה מהלשון הגרמנית, בעוד ששירים מודרניסטיים בלשון מערבית זו באמפליטודה שבין ריינר מריה רילקה לפאול צלאן עוברים גם עוברים לַקורא.

הנה דוגמה נוספת, הפעם של החכם מיוֹאֶה (1173–1232) הידוע בשם קוֹבֶּן מאסכולת "זר הפרחים": "ירח חורף / המגיח בין עננים / ומלווני בדרכי / הרוח חודרת גוף / השלג מקפיא". והנה המשוררת קוֹנוֹ קוֹמִיצִ'י, שחיה כנראה במאה ה–9 בשירי החלימה שלה: "חולמת עליו / כי עליו חשבתי / בשעת הירדמותי / אם אדע כי זה חלום / אבקש שלא להקיץ".

התלהבות תרבותית אוטומטית מכל מה שמצוי רחוק מאיתנו אינה תמיד מבורכת כמו במקרה של מכת ההייקו, עוד צורת שיר יפנית קצרצרה, שפקדה את מילייה הספרות המקומי. ההייקו אמור להעביר בתנאים הברתיים חמורים של שלוש שורות רישום חי של המראות. זו רק נראית מלאכה קלה, בפועל היא קשה לכתיבה ובעיקר לא עוברת בעברית אם לא יוצרים לה איזושהי טרנספורמציה, למשל לנוף הארץ־ישראלי. ולא שלא נתקלתי לאחרונה במשוררים מעולים שכתבו שירי הייקו יפים בהיקף של ספר כמרדכי גלדמן ועודד פלד, אלא שכמעט בכל סדנה לפרחי משוררים צץ לו לפתע שיעור ההייקו המוליד בדרך כלל בנאליזמים.

מה כן עובר לקורא מדברי קוובטה על תרבותו בכלל ועל ספרותו בפרט? עובר המון ידע חשוב לא באופן אנציקלופדי אלא מזווית אישית, וכך אנו למדים מהי ספרות שפועלת מתוך הקשרים ומסורת כמקל שליחים מחד גיסא וגם מתוך התנגדות למה שנברא קודם מאידך גיסא. דווקא בנאום מתרבות רחוקה אפשר לראות זאת ביתר שאת וכל אוהב ספרות לבו ירווח. שוב עולה המחשבה כי על אף היות הסופרים והמשוררים אינדיבידואליסטים־נרקיסיסטים, יש להם נטייה להסתדר בקבוצות ובאסכולות על פני התקופות ואפשר לסמן מגמות; שוב מצטיירת המסקנה כי המציאות משפיעה על הספרות והספרות על המציאות — למשל, כאשר יפן נהפכת לסמוראית ומיליטריסטית משתנה השירה הנוצרת בה.

הדוגמאות האישיות של קוובטה הן אכן מאלפות בינה. לדוגמה, כאשר היו מבקשים ממנו דוגמה לכתב ידו הוא לא היה שולח פרגמנט מיצירותיו, אלא היה משרבט במכחול את אחד משני השירים שציטטתי של דוגן או של מיואה כדי להראות שהוא חלק ממסורת גדולה. עוד דוגמה מובהקת לערך האישי המלמד של נאומו הוא שילוב דברים בטקסט על אמנויות שונות שאינן מוכרות לנו מספיק לצד הספרות והציור ובהן סידור פרחים, קדרות עתיקה וטקס שתיית תה: "סידור הפרחים המרהיב ביותר בחדר התה הוא זה של החודש החמישי, שבו אדמונית לבנה, עתירת טיפות טל, מונחת באגרטל פורצלן על מדף בגומחה. אך לא רק הפרחים רוויים בטיפות המים; גם האגרטל שבו הם מונחים מורטב מעט מבעוד מועד, וכך גם לא מעט מכלי החרס, והם מבריקים קלות מלחות". רק יוצר מהמזרח הרחוק יכול לנאום כך על אסתטיקה ומעשה האמנות בקבלת פרס נובל.

דבר נוסף יפה בנאומו הוא תפישת ההיעדר שלו בעקבות המסורת שממנה בא. הוא מבקש להנגיד בין כוחו של ההיעדר האקזיסטנציאליסטי המוכר לנו מז'אן־פול סארטר, אלבר קאמי ודומיהם ובין ההיעדר בתרבות היפנית בקובעו כי ריקות היא בעצם מלאות גדולה "המקיימת את כל אשר ישנו; יקום של תודעה שופעת עד בלי די, ללא מגבלה ומעבר לכל שיעור". ואולם, אם ההיעדר מקיים מלאות חיובית שכזאת ויפן כל כך יפה כפי שהיא מצטיירת מדבריו, מדוע התאבד קוובטה ב–1972 בשאיפת גז מבלי להותיר אחריו מילות פרידה? יש הטוענים שהיה קורבן לתאונה וממילא בריאותו היתה רעועה, ויש הגורסים כי רוח חברו, הסופר יוקיו מישימה, שהתאבד שנתיים לפני כן, רדפה אותו והכאב היה קשה מנשוא.

אפשר להתאונן על כך שקוובטה אינו דן כמעט ביפן של המאה ה–20, שעברה שינויי ענק טראומתיים עקב מלחמת העולם השנייה וההתמערבות. אולי הוא עושה זאת כי הוא מבקש לנקז אליו את כל התרבות הענפה הזאת כיוצר המרכזי שלה במאה ה–20 ואולי מפני שסלד באמת מהמאה שבה חי. כך או כך, היפני השני שזכה בפרס נובל — ב–1994, הרבה שנים אחרי קוובטה — היה אוֹאֶה קֶנְזָבוּרוֹ, יליד 1935. לנאום שנשא לרגל קבלת הפרס הוא קרא "אני, בן יפן העמומה", כותרת שמתכתבת עם קוובטה ואף מותחת ביקורת סמויה על נאומו.

אני מניח שגם ביפן היפה של קוובטה מהמאות הקודמות היו לא מעט עוולות שנעשו כלפי בני אדם כבכל חברה אנושית, שאותם ביקש הסופר לא להדגיש בנאומו: עבדות, יחס לנשים. יש דברים שצריך לשפוט אותם מעבר להקשרם התרבותי. לבסוף כדאי לבקש ממתרגם כבולוקן לתרגם בעבורנו לא רק ממתקי תרבות מהסוג הזה, אלא להעשיר אותנו ההדיוטות גם ביצירות פרוזה נוספות של קוובטה ובני יפן היפה. שלא נחשוב חלילה שסופרים יפנים הם רק הרוקי מורקמי, עם כל גדולתו.

קישור למאמר המקורי באתר הארץ

לקריאת עמודים ראשונים של הספר