זה מתחיל בתיאור היופי הנשי המושלם: "השדיים הזקופים, הבהירים, הנתמכים בחזייה מהודקת. קימור מושלם. הקימור המושלם בין צווארה לחזה". זו מסיבת השנה החדשה הפרטית שלהם, בחדר צדדי, בספרייה של בעל הבית — אלכוהול וזיון קוקאין נהדר וסוער: "הוא הודף את ראשה לאחור, והיא מקשתת את הגב כנגד המכתבה. הוא מפשיל את שמלתה מכתפיה, מושך מטה את החזייה ומסדר שורה לבנה של אבקה בין שדיה. הוא מניח את הקשית בין השדיים הלבנים ושואף פנימה בעוצמה". סחרור החושים יוביל אותם לסערה משתוללת, לסקס אוראלי הדדי, ואז לעוד אקט פראי: "שמלתה משוכה מעל מותניה והוא חיה שנדחקת לתוכה מאחור". היא תדהר עליו באקסטזה, "רוכבת עליו כפי שדמיינה בעבר שתרכב על בחור, על גבר, על חיה, היא נאחזת בקצות שערו הארוך בשתי ידיה ורוכבת עליו כאילו היה סוס, והיא צווחת וקוראת ואז נהדפת לאחור, היא רוכנת שוב לפנים ומתגלגלת אפיים ארצה"; "לא היה שלב במעשה האהבה שלא ניסינו בתאוותנו, ואם יכלה האהבה לגלות דבר מה חריג, ניסינו גם אותו".

תומס אספדל, 2014. סיפור אהבה שסופו ידוע מראשצילום: Leber/ullstein bild via Getty Images

הוא גבר מבוגר בן 48 שמתאהב באשה צעירה בת 20. במהלך ההתאהבות, התשוקה והנטישה הוא יוצא למסע אל חייו שחלפו ונותרו מאחור; אל נעוריו, אל עבודתו במפעל, אל אהובתו הראשונה, אל אשתו שכבר לא איתו, אל בית הוריו וילדותו. הוא מנסה להבין את מהלך הזמן וטבע הדברים, חסר מנוח, מודע לגלישה במדרון החלקלק אל הקץ המתקרב.

כל זמן ההתרחשות השעון מתקתק בתוך ראשו, כמו בשיר "עדן" שכתבה נטלי מרצ'נט ללהקת "10,000 מניאקים". היא מדברת על גן העדן. היא חוה והוא אדם: "אנחנו הוורדים בגינה, יופי עם קוצים בין העלים, כדי לקטוף ורד אתה צריך לבקש מידיך לדמם". והיא מסכמת בכאב ש"השעון הוא עוד שד שקוצב את זמננו בגן עדן, בגן העדן שלנו".

ובעצם גם הספר הזה, "נגד הטבע", עוסק באכזריותו של הטבע, באלימות הזאת נגד הגוף. "אני מתחיל להזדקן", פותח תומס אספדל את יצירתו, "אני לא מזהה את עצמי". וכך, כשהגבר המזדקן יושב על כיסא והבחורה יושבת עליו, בחיקו, לבושה שמלת ערב שחורה בעלת מחשוף נדיב, פניו המבוגרים, המקומטים והמחורצים נשענים על שדיה הצעירים והחשופים. העלומים והפריחה מול הזקנה והקמילה.

מאבק הכוחות הזה מתרחש לכל אורכו של הספר הנורווגי הזה — התלות של הזקן בכוחם של החיים הצעירים. כשהיא אומרת לו "אני לא יכולה לפגוש אותך שוב", הוא מיד מרגיש איך הכל כבה ונגמר. "לפני דקות אחדות הוא היה צעיר, עכשיו לפתע הזדקן, הוא עוטה את גילו האמיתי".

הורגלנו לראות בקשר שבין גבר מבוגר לאשה צעירה חוסר שוויון מקומם לטובת הגבר. אספדל מציג כאן את ההיפוך הגמור: הנעורים הם הכוח, הזקנה היא חולשה. האשה הצעירה וחסרת הניסיון היא זו שמסוגלת לפרק את הגבר לרסיסים קטנים של כאב, ולא להיפך.

כתב פעם המשורר אהרן שבתאי: "את רוצה לדעת / איך אני חי בלעדייך? / כמו מי שבצניחה / מהקומה המאה / רואה בחלון / אשה יפהפייה, שמתפשטת" ("את רוצה לדעת"). השיר הקצר הזה של שבתאי מזכיר את הצופן הגנטי של "נגד הטבע": הפער בין הזמן החומק מהר כמו נפילה ממרומי הבניין ובין היופי הבלתי מושג, שהוא עוצמת החיים, הטעם לחיים, היפהפייה שמתפשטת.

בכל רומן מסוג זה מסקרן להבין את מניעי הדמויות, אבל אספדל אינו גולש אל הקלישאות המקובלות. זו לא האשה שרוצה להתמסד או ליטול רכוש מהגבר המבוגר שמשתוקק אליה: "מה היא רוצה? אולי היא לא רוצה דבר לבד ממאהב. אולי היא רוצה לקפוץ לתוך דבר־מה מסוכן, שערורייתי, שישנה אותה מן היסוד".

"נגד הטבע" הוא אולי סיפור על יחסים של גבר מבוגר עם אשה צעירה, אבל הוא יותר שיר כאב בשתי צורות שונות: אישית (גוף ראשון) ומתבוננת־מרוחקת (גוף שלישי); מתקרב ומתרחק, כמו מצלמה. לפעמים הוא ואהובתו הם כמו שתי דמויות מיצירת מופת ישנה ("מכתבי אבלר ואלואיז"), ולעתים רומן של מרגריט דיראס מהמאה ה–20 — אבל תמיד קיים הפער הזה, בין מי שכל החיים לפניה ובין מי שכבר הבין שהמשחק עומד להסתיים.

אספדל מתאר את הגבר ואת בת זוגו במסיבה כשתי דמויות שונות: המוות והעלמה. הוא נע בין הקטבים, החידלון והתשוקה, ארוס ותנטוס. האינסטינקטים המרכיבים את תנטוס הם אינסטינקטים הרסניים החותרים לחיסולו של הגבר המזדקן: חיים לא בריאים, נטילת סיכונים, שכרות, סמים, נהיגה חסרת אחריות, פגיעה עצמית ותוקפנות. המאבק בין יצר החיים ליצר המוות מניע את ההתנהגות שלו, וגם הוא יודע את סופו של הסיפור: המאבק מסתיים תמיד בניצחונו הוודאי של המוות. כך שבינתיים כל מה שנותר הוא רק לאהוב, לאהוב בעוצמה, בתשוקה, בחמדה.

הבדידות היא קשה, וגם הוא יודע ש"איש אינו בא לבקר, לא אחרי שהיא עזבה, כי איש אינו רוצה לבקר בית שחולה בלב שבור". ביחסו לזקנה הוא מזכיר את הבמאי ז'אן־לוק גודאר, שאמר פעם: "אני שונא זקנים, וכשאני הזקן שבחדר, אז אני שונא את עצמי".

כמו ב"מפגש עם חוליית הבריונים" של ג'ניפר איגן (שבו "חוליית הבריונים" היא הזמן החולף), גם ב"נגד הטבע" יש התקוממות, זעם וחוסר קבלה של בגידת הגוף ושל חולשת הנפש בדמדומי החיים. הרגעים היפים והנוגעים ללב ברומן הזה עוסקים בזיכרונות ילדות ("בכל יום שישי קנתה אמי צבעונים. בדרך כלל אדומים, לפעמים לבנים"). הוא נזכר בבית ההוא ברחוב אויורד, בספרייה, בספרים על הכוננית, בסלון, בחגים. הבית ההוא לא השתנה, ואספדל כותב ביושר: "האושר הגדול ביותר כנראה הוא שדבר מה נשאר כפי שהיה". זה נכון, וזה עצוב וקשה, כי שום דבר לא נשאר כפי שהיה, בייחוד לא בעולם המודרני שבו אנחנו חיים. אם תנסו להיזכר בשנת 1999 לעומת היום, תגלו שהתחושה היא שלא עברנו ממאה למאה, אלא עברנו לגלקסיה אחרת לחלוטין.

אספדל יהיה בן 60 השנה. הוא חי בעיר ברגן, והוא חבר טוב של קרל אובה קנאוסגורד, הכוכב הספרותי הענקי של נורווגיה. שניהם כותבים "ספרות אוטוביוגרפית". ב–1991 כבר זכה אספדל בפרס חשוב בארצו, אבל רק ב–2006 פרץ לתודעה הבינלאומית. יש לברך על כך שתורגם לעברית ישירות מנורווגית והובא לקורא הישראלי שמחפש יצירות עדכניות.

התחילו קריאה בספר כאן

| קישור לכתבה בעיתון הארץ >> https://bit.ly/3hQ6iQo