"צלו של בלדור": האכזריות והאהבה שחבויות מתחת לקרח האיסלנדי
סיפורו של מדען שמתקשה להתנתק מהכפר הנידח והשמרני שבו גדל עומד במרכז "צלו של בלדור". המחבר, שון, טווה ביד אמן תיאורי נוף וטבע, סיפורי עם וקטעי זיכרונות וכתב ספר רב עוצמה המתעמת עם העבר המכוער של איסלנד
תירגם מאיסלנדית: משה ארלנדור אוקון, עורכת התרגום: מיכל קריסטל
סוגה: פרוזה
קהל יעד: חובבי ריאליזם מאגי נורדי
מדף: ליד "פעמון איסלנד" של הלדור לכסנס ו"הכל קורס" של צ'ינואה אצ'בה
לסיכום: נובלה קצרה ויעילה למדי, שגיבוריה ועלילתה בנויים לתלפיות
"צלו של בלדור" יכול לשמש נוגדן מצוין למזג האוויר המהביל של שלהי הקיץ הישראלי. הנופים שהוא מתאר — פתוחים, קפואים — והדמויות שהוא משרטט — קרות רוח, מחושבות — יוצרים את הניגוד המושלם למציאות הלוהטת שממתינה לקורא מחוץ לדפי הנובלה האיסלנדית המרשימה הזאת. קחו, למשל, את התיאור הבא: "כאשר ירד הערב החריפה הסופה, הכפור חדר מבעד לבגדיו אף שחמים היו, וקר כל כך היה לו, שהוא טילטל את עצמו כדי להתחמם. האיש גמר בדעתו לתת לשלג לסגור. הוא זע מעט כה וכה, והשלג יצר סביבו מעטה חסין רוח" — מי בכלל צריך מזגן בזמן קריאה בטקסט כזה?
למרות התפאורה הקרירה, בבסיסו של "הצל של בלדור" עומד סיפור נקמה לוהט, גם אם כדי להגיע לבסיס ולנקמה תחילה על הקורא למצוא את דרכו בשבילים הספרותיים המושלגים והמתעתעים שיצר שון (שם העט של הסופר האיסלנדי סיגוריון בירגיר סיגורדסון). אמנם "צלו של בלדור" הוא נובלה קצרה ויעילה למדי (לעתים מספיקה שורה תמציתית אחת — "היה זה לילה מהקרים והארוכים", למשל — כדי להתחיל ולסיים את אחד מהמקטעים הרבים שמהם מורכב הסיפור), אבל גם בסד הצר שכפה על עצמו שון מתגלה כרב־אמן שבונה בסבלנות ובעמלנות את העלילה המורכבת למדי שלו, מתוך מתן אמון מלא ביכולת של קוראיו לעקוב אחרי הסימנים הקטנים השחורים שהוא מותיר במרחב הלבן של דפי הספר.
שון בחר לפתוח את הנובלה שלו בתיאור ארוך של מפגש בין צייד לשועלה. בשלב זה איננו יודעים עדיין מי הצייד ומה בדיוק מייצגת השועלה, אם בכלל, אך הדרך הפואטית ובה בעת נטולת הרהבתנות, שבה שון מאזן בין תיאורי הטבע לפעולותיהם של הצייד והשועלה ואז מוסיף לכל זה שכבה מרוחה דק־דק של ריאליזם מאגי מרומז — יוצרים אצל הקורא ציפייה כפולה ומנוגדת — גם לחתירה קדימה, אל גילוי ההתרחשויות, אך גם לשהייה ממושכת ומתרפקת בתוך המרחב החדש שהתגלה לו: "שועלה ערמונית רובצת בבטחה סמוך לאבן שלה ומניחה לשלג להיערם עליה ברוח העזה. היא מפנה את אחוריה כלפי האבן, מתכרבלת וטומנת את אפה תחת רגלה. היא מצמצמת את שמורות עינה ואישוניה ניכרים אך בקושי. כך היא עוקבת במבטה אחר האיש שלא זע למן הרגע שבו נשכב תחת קמרון השלג... השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה... לפתע פתחה השועלה בריצה ולָאיש לא היה כל מושג מדוע. התנהגותה העלתה שהיא מבוהלת מסכנה גדולה. לא יכול היה להיות לה כל חשד באשר לאיש — לא בדרך הטבע. ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו: הוא גבר שהציד בוער בעצמותיו".
קטע הפתיחה הארוך, יחסית, של "צלו של בלדור" ממשיך לעקוב אחר המרדף המתפתח בין הצייד (הכומר בלדור סקוגסון, שהעניק לנובלה את שמה) לבין השועלה הערמונית המסתורית. בשלב מסוים איתני הטבע והתנהגותה מהפכים את היוצרות עד שלא ברור מי הצייד ומי הניצוד מבין השניים.
רק אז, אחרי שהציב את הצייד ואת השועלה בדיוק במקום שבו הם צריכים להיות, מתפנה שון לשורה של דילוגים בזמן, שבאמצעותם הוא מספר את הסיפור שמאחורי הסיפור, זה שבו פריד'ריק ב' פריד'יונסון מתכונן לקבור את האפדיס יונסדוטיר, אשה צעירה ומוכת גורל שעליה פרש בעבר את חסותו. פריד'יונסון, שהקשר שלו למפגש הגורלי בין הצייד לשועלה הולך ומתבהר באטיות מכוונת ומענגת, הוא דמות יוצאת דופן בכפר האיסלנדי המבודד והמסוגר שצף כמו אי קרח בלבו של אי קרח גדול יותר: הוא איש מדע, שלמד מעבר לים את מקצוע הבוטנאות, וגם התוודע שם להנאה מאמנות ומסמים משני תודעה ("ראיתי את היקום! הוא עשוי משירה!" הוא אומר לחבריו בשובו ממסע רוחני כזה).
פריד'יונסון חזר לאיסלנד ולכפר הקטן שבו שוכן בית אבותיו שקיבל בירושה, כדי להניח מאחוריו סופית את הפרק הדל הזה בחייו ("אין צורך בזמן רב למכור לשכנים את בעלי החיים, לפרוע חובות, לארוז את המיטלטלין, לתלות את החתול ולשרוף את המבנים שבחווה, שנטו כולם על צדם למיטב ידיעתו"), אך המפגש עם האפדיס, שנולדה עם תסמונת דאון, עניין שבאותם ימים ובאותו מקום היה גרוע ממוות ("באיסלנד הם היו מומתים עם לידתם... בטרם הספיקו לנשום אוויר לראשונה סכרה המיילדת את אפם ופיהם, וכך השיבה את נשמתם לאותה יורה של נשמות שמתוכה נוצקו כל בני האנוש"), מסיט אותו ממסלולו המתוכנן והוא נותר לגור בחבל הארץ המפגר הזה, מוקף באנשים הקשים, הלעתים אטומים עד כדי ייאוש, שחיים בו.
לכל זה מוסיף שון בכמה משיחות מכחול מדויקות ספינה טרופה, אגדות עם פולקלוריות, כמה דמויות הנחקקות עמוק בזיכרון, כמו ארוסה רפה השכל של האפדיס ובני משפחתה האכזריים ופיתול עלילתי מפתיע ומספק מאוד הממתין בסוף הנובלה. ואם לא די בכך, שון משלב ברגעי מפתח קטעים ממכתבים, פתקים ורשימות שונות ועושה בהם שימוש כבמעין היפרטקסט מתמשך ורצוף, שבכל זאת מצליח לסעף, להרחיב ולהעמיק את האופן שבו הקורא מבין את הסיפור שמתגלה בפניו.
זה נשמע עמוס, וייתכן מאוד שתחת ידיו של כותב אחר היה יוצא סיפור מגובב ומתיש, אך במקרה של "הצל של בלדור" הכל נופל במקום הנכון באופן החסכוני והמדויק ביותר.
היוזמה של הוצאת לוקוס להוציא בראשונה בעברית ספר של שון והתרגום של משה ארלנדור אוקון, שניכרות בו המסירות והאהבה לשפת המקור וליצירה הספרותית הייחודית הזאת, חושפים בדרך הטובה ביותר בפני הקורא הישראלי את הספרות העכשווית מהמקום הקר והמוזר הזה ב"קצה העולם המיושב", כלשונו של פריד'יונסון. "צלו של בלדור" עוסק לכאורה במה שכבר היה (חלקו המרכזי מתרחש ב–1883), אך למעשה חותך בבשרו של העבר המכוער של איסלנד שלו כדי לחשוף את האכזריות ואת האהבה — כלומר, את האנושיות — שחבויות מתחת לקרח.
