"שלך, דליה": במכתבי האהבה של דליה רביקוביץ עולה שירה מתוך היום־יום

מכתבים שכתבה דליה רביקוביץ הצעירה לבעלה הראשון, יוסף בר יוסף, חושפים את בדידותה. אלמלא נכתבו על ידי המשוררת ספק אם היו מעוררים עניין רב, אבל יש בהם יופי מכמיר לב

• איתן גלס, מוסף ספרים, הארץ
• 26.09.2019 19:40

סוגה: ספרי מכתבים
קהל יעד: למי שרוצה להכיר משוררים אהובים בצורה אינטימית
מדף: מקום ראוי לצד ספרי שירה של רביקוביץ כמו "אהבת תפוח הזהב" ו"חורף קשה"
סיכום: מכתבים שהגיבורה האמיתית שלהם היא השפה

זה היה לפני עשרים שנה. אולי. אני לא זוכר בדיוק את התאריך. פנו אלי מתוכנית טלוויזיה כלשהי של ישראל סגל ז"ל להתראיין. הסכמתי. ראיון איום. חשוף לגמרי. ביקשתי מסגל שהראיון ייגנז. הוא לא הסכים. לאחר שידורו המתינה לי במשיבון הודעה מדליה רביקוביץ. שלושה משפטים קצרים של מי שראתה אותי, ראתה באמת, יודעת, מזהה. אני נוצר אותם עמי. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים.

אני יושב בבית הקפה הפינתי הקבוע בפלורנטין, על המדרכה, קורא בספר המכתבים של דליה ליוסף בר יוסף, בשנות העשרים שלה. הבאריסטר הצעיר מתיישב מולי להפסקת סיגריה קצרה. מציץ בכריכה. אני מספר לו מי היתה דליה. הוא לא מכיר את שיריה, לא שמע עליה. אני מקריא לו את "זיכרונות חמים", את "כתמי אור", את "החלון", ובבת אחת קולה חונק את גרוני.

מדוע אני מתחיל את הטור בתיאור הזה? כמה קשה לגשר על מרחק הזמן: תקופה שבה אנשים כתבו על ניירות זה לזה. ממתינים שמכתב יגיע. הם נושאים את עצמם ללא שיתוף של רגשותיהם ברשתות חברתיות או באפליקציות מסרים מיידיים. אבל הבדידות עדיין כאן. עם הטלפונים החכמים. בזאת, כנראה, לא השתנה דבר. אני מתאר לו את התקופה שבה נכתבו המכתבים של דליה לבעלה הראשון, יוסף בר יוסף. הוא מחזאי צעיר, היא משוררת צעירה, לומדת ספרות ולשון באוניברסיטה. המרצים היו משוררים. משוררת בהתהוות יושבת באולם הרצאות מול המרצה — לאה גולדברג ("אתמול הגעתי עייפה ורצוצה, אולם אחרי השיעור של לאה גולדברג הלכתי בכל זאת לחפש את בריכת ממילא הנעלמת"). תקופה שבה הרדיו הוא הטלוויזיה. המדינה הצעירה מאזינה לנאומים של דוד בן־גוריון, כמו לנאומים של אח גדול אורוולי ("ואני מקשיבה עכשיו ברדיו לאיגרת בן־גוריון אל בולגנין. אני תוהה כמה סבלנות יש לאדם הזה לחזור ולדבר בלי סוף אותם הדברים כשהוא יודע בבירור שאין להם שומע"). למי יש טלפון בבית? למעטים. רכב פרטי? למעטים. הפרטי כמעט לא קיים. שם פרטי: אנו, שם משפחה: אנו. קיום בצמצום. והשפה.

הקשב לשפה במכתבים, אני אומר לו. "וכל היתר כמנהגו נוהג ויפה מנהגו", "יום מחר עתיד להיות שקול כנגד שנה שלמה", "אינני רואה את עצמי נקייה מכל ברכה כמי שיצא נקי מנכסיו אינו נושה ואין נושים בו", "ישנו משהו מפחיד במניין הימים, נכון?" "ואני החילותי מקנה לעצמי הרגלים של חורף. פירושו של דבר שאני אוספת לי ספרים ומחברות, כולם ערוכים ליד המיטה", "הפלגתי רב מדי במסכת חגים וימים ועכשיו אחזור לגדרי. על דרך הפשט אני רוצה שיבוא ראש השנה", "מי שעובר פעם לאורכו ולרוחבו של רחוב הגדוד העברי מפטיר בשתיית גזוז", "יש דברים שעולים בדעתי עכשיו. ומוטב לא לכתבם מפני שאהיה כדשה לאחר הדיש", "ואבוא ביום חמישי כדי להטעימך". השפה היא גיבור הספרון הזה, שבו כונסו מכתביה של דליה ליוסף בר יוסף.

אי כלוא פנימישישה עשורים המתינו במגירה בביתו של בר יוסף עשרות מכתבים שכוחים. מכתבים שכתבה לו רביקוביץ. הם חיו כזוג שנתיים ונישאו והתגרשו לאחר חודשים ספורים. רביקוביץ היתה חיילת בת 19 כשהכירו. בר יוסף היה בן 22, עיתונאי וסופר בתחילת דרכו. זו אינה חליפת מכתבים. זו כתיבה חד צדדית של רביקוביץ אל בר יוסף, בין הימים ראשון וחמישי שבהם לא התראו. קפסולת זמן. מקטעים שבורים של תקופה. המכתבים כשלעצמם אינם מעניינים מדי, אינם מרתקים. לולא היה מדובר במשוררת דליה רביקוביץ, איני סבור שהייתי מוצא בהם עניין רב. ולמרות זאת, הלב יוצא אליה. מה כה מכמיר לב במכתביה?

"אבל אני עכשיו לבד בחדר, ומנורת השולחן מרכזת את האור רק אל פינה אחת שבחדר. והמיטה האחת מוצעת ואינני רוצה לותר על אחדות ויחידות זאת. מה להוסיף ולכתוב?" (ירושלים, יום שני, נובמבר 1955. עמוד 24). "וזאת לא הבדידות שאונסת אותי לכתב, אף על פי שהבדידות אינה נעימה" (ערב שבת, 1957. עמוד 58).

אי כלוא פנימי, זאת התחושה החזקה שעלתה בי במהלך הקריאה. אותה בדידות אינהרנטית חסרת מוצא, שאין ממנה מפלט, של מי שהבור הקדום שממנו הפציעה יהדהד בתוכה כמו חבית ללא תחתית, חיים שלמים. זאת אינה חליפת מכתבים. נראה כי רובם חד צדדיים ("אני יודעת שאינני צריכה לבקש ממך שתכתוב לי, שאינני צריכה להתרעם אם אינך כותב ואין בכך אפילו טעם לעלבון"). מכתביה של דליה כמעט ואינם מגיבים למעט המכתבים ששלח יוסף. הם כלואים בתוך עצמם. כמו יומן אישי ולא כמו מכתב. ההרגשה שעולה מהם היא של מערכת יחסים שהפרידה הידהדה בה מהרגע הראשון. כמו ישות שיש לה קיום משל עצמה. נושמת ואורבת בשקט, בצללים, מלכתחילה. גם ברגעים הטובים יותר של הקשר היא שם, הפרידה. ממתינה ("ולמעשה טוב לי הניסיון הזה וטובה ההכשרה, שלא אוהב אותך באהבה להוטה כל כך, שהלהיטות שבה עשויה להיהפך לתגרה, ושלא אהיה תלויה עד כדי כך בנוכחותך — ממש, אלא שאגיע לביטחון שכאן או במקום אחר יש יוסי ואין שום ספק שיש לי יוסי"). אלא שאין שם יוסי. היא לבדה. הו, כמה לבדה ("רציתי לספר לך כי לא רק שאין לי חבר אחר אלא אין לי אפילו ידידים").

נדמה שרביקוביץ מתדפקת על דלת שמסרבת להיפתח. ממסכת ההלקאה העצמית שלה במכתבים שונים, שבהם היא מאשימה את עצמה שנהגה בו לא יאה — ("אני יודעת שהריעותי לך הרבה, ויותר משהיה בכוונתי להרע". "מוזר בעיני שככל שאני חוששת שאחרים ירעו לך — אני עושה זאת יותר מכולם. וייתכן שאתה נושה בי זאת ויש לך צדקה לנשות בי") — עולה החשד שההפך הוא הנכון: שבר יוסף ככל הנראה האכיל אותה לא מעט קש, שהיה איש צעיר החנוט בצבריות המחוספסת הכללית, שאת היחס שביקשה כאדם וכבת זוג, המעניק סוג של ביטחון ודאגה והכלה — לא היה סיכוי שתקבל. "אני לא יכולה לסלוח לך על כל מה שעשית לי ואיימת עלי וצפית לי ואינני יכולה גם לפטור אותך סתם כך ואינני יודעת מה לעשות". "הבוקר ידעתי שאהבת אותי, ולא מפני שאתה הודעת לי זאת, דווקא בבוקר מוקדם כשבכיתי ואתה היית תקיף בגערות שלך בי ורצית דווקא לישון והיית קשיח לגמרי אלי ואפילו בצורה שאיננה יאה והיא כל כך שונה מרומנסות, אבל אז הרגשתי פתאום ביטחון עצום שאתה צועק ואוהב. מתרעם ואוהב".

היא מתמודדת לבדה בכל החזיתות: במאבק על הקיום, ההישרדות, "קפץ עלי פחד מן העוני שצפוי לי", בחיפוש אחר חדר לגור בו, בנשיאה בעול של אימה, בלילות הבדידות הרבים בחורף הירושלמי הקר, לבדה. אין שם כתף תומכת, אנושית ואוחזת לצדה. "ובכלל אני לא רוצה להיות לבדי ימים רבים ואיתך — רק ימים מעטים", ואותה חרדת נטישה מתקתקת, שאינה מרפה ממנה: "והשבוע חלמתי עליך חלום ולא כתבתי לך מיד כי לא ידעתי עדיין לאן לכתוב. חלמתי שישבו בנות בחדר, ובחדר הזה היה זיכרון של ים. זה היה כנראה לאחר שאתה הפלגת והבנות התחרו עליך; ואני לא ישבתי במעגל הפנימי, אלא מאחורי גבה של אחת הבנות. והאחת אמרה 'אני הייתי חברה של יוסי'. ואז אמרתי מאחורי גבה, 'אבל אני הווה חברה שלו'... ומעניין שבחלום לא אמרתי שאני עכשיו חברה שלך אלא אמרתי, 'אני הווה חברה שלו'".

הולכת על בהונות

ומיד לאחר התיאור הזה היא כותבת בדיווח יבש, עצור, המרגיל את עצמו שלא לצפות לשום הדדיות דואגת, לשום תמיכה בדרך, לשום יד מושטת, את חיפושיה אחר חדר למגורים בקרית משה בירושלים. איני יכול לחמוק מתחושה שאותה אימה בסיסית פנימית, של ילדה גורה הצועדת לבדה בעולם, נמצאת במערכת היחסים הזו, בכמיהה להיות שייכת ומוכלת — "תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר" — שם. לתמיד. והנה, הנפש שהיו אמורים לדאוג לה, להנכיח הכלה והתעניינות בה, כנה ומקיפה, מגינה ומעניקה עוגן של ודאות, היא זו שמהפכת את התפקיד, כמו היתה דאגתה האמהית לבעלה מפצה על חוסר ההנכחה של דאגה כלפיה: "ושתכתוב לי רק שאדע היכן אתה כי היום יש בכך אולי עזות לומר אבל אני אוהבת אותך". על בהונות. מישהי הולכת על בהונות. וכמו כמעט אינה מאמינה שהיא ראויה. וכמה היא ראויה. אני קורא את המשפטים האלו והלב מתפקע. שריטת הציפורניים הנצחית של מי שידה אינה אוחזת ביד בדרכה אל גן הילדים, באבק הקיץ. של מי שמוכנה להסתפק גם במעט, מרוב שהחסר כה גדול: "בוא בכל שעה ואשמח בך. אני עשיתי לך רעות רבות".

והנה גם כשהיא מצליחה לקושש מעט יחס מבן זוגה הצעיר, נדמה שהוא עסוק בעיקר בעצמו וכמעט ואינו נוכח בחייה. היא שוב מלקה את עצמה, וככל הנראה מחשש לאבדו מבטלת את עצמה, מוחקת כל צורך טבעי אנושי שלה כבת זוג, צורך נורמלי בחום והתפנקות אצל האהוב: "וחשבתי למעשה שהמשפט שחרצת אתמול לא היה נבון. למעשה אני פחות זקוקה לפינוק מאשר נדמה לשנינו. בבית נהגו לפנק אותי כפיצוי על חסרון הדברים היסודיים. אולם אם נהיה יחד לא אצטרך פיצוי". ומובן שאינך מאמין לה. והיא גם אינה מאמינה באמת לדבריה. שכן מיד היא אומרת באופן שמבהיר עד כמה היא מודעת להיותה של הזוגיות הזאת, נאחזוּת נרעדת, של מי שאיבד במי שככל הנראה לא היה מסוגל לתת, להיות שם עבורה. "ואינני מרבה כל כך לחלות ואם אי פעם אהיה חולה האם באמת לא יהיה בכוחך לשאת אותי?"

איך יוצאים מכאן

שני הגיבורים של חליפת המכתבים החד צדדית הזאת, בעיני, אינם דליה רביקוביץ ויוסף בר יוסף, אלא השפה ומקטעי התיאור שבהם עולה שירה מתוך היום־יום הנחווה. ואלו כתמיד רגעים של חסד, רגעים שבהם ניכר שמשורר נולד משורר עוד לפני שלמד לכתוב ולקרוא. השירה שנפשו צדה וחווה ביום־יום מתקיימת בהווייתו גם אם לא יתאמץ לצוד אותה במלים, לקבע אותה במארג הקורים השקופים של חתך הזהב העלום של השיר. כבר בתחילת הספרון מופיע תיאור קטנטן של רגע של שירה שכזה: "כשעלינו במעלה שעל יד מסילת ציון ראיתי בקצה המעלה צרור כלניות מרחף, אחר כך ראיתי יד פשוטה ואחרי היד ילדה קטנה (זאת היתה הסוחרת). הילדה החזיקה את הכלניות במין תנועה של אומץ, במרפק מיושר ובשרירים מתוחים והיתה חביבה למראה. לא היה כל עלבון בעמידה שלה, אלא נראתה כמי שעלה רעיון מוצלח בלבו ומעתה והלאה ידע להתעשר". או בהמשך, אותו תיאור נפלא, ביוני 1956, באחד הימים לאחר שיעור אצל לאה גולדברג. דליה נקלעת לבריכת ממילא הנעלמת. "לא ידעתי איך לצאת. המשכתי לעבור בכיוון ממילא והנה סמוך לגדר יוצא לעומתי איש בעל שיני כסף. שאלתי אותו באופן התמים ביותר איך יוצאים מכאן אף על פי שידעתי שאני צפויה לנזיפה (אם גם לא ראויה לכך). האיש השיב לי בשאלה: איך נכנסים לכאן?"

במכתב שנכתב בירושלים, ביום שני, ללא ציון תאריך, כותבת דליה: "עלה בדעתי פירוש לפסוק 'מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי'. אינני חושבת שבכוונת הדוברת רק לשחרר את אהבתה מן ההצנע. הרצון הוא לבלוע את כל הזמן שעבר ביחידות ולהפר אותו ולהקדים את הקשר עד שעת הלידה. כמו כן רוצה היא להפוך את הדברים לשרירים וקיימים וכאילו לא היו תלויים אפילו בעוצמת הרגש. כאילו אין האהבה מתפרצת אלא שרירה וקיימת וידועה ממש כחיים שנבעו מן הלידה".

איזה פירוש יפה לפסוק משיר השירים ח', א'.

אותה כמיהה לקשר שמעבר לרומנטיות, שהסימביוטיות וחבל הטבור בו מקושרים בשניים, מתקיימים מעבר לעוצמת הרגש וטיבו, כמו אח ואחות שבקעו יחדיו מרחם אמם. קשר דם נפשי, שחוצה זמן ומקום ומלים. להיות שייכת מעבר למלים, בזכות היותה.

לכתבה באתר הארץ

 לרכישת הספר