רות פרל־בהריר, עורכת התרבות של "טיים אאוט" | על "מרק סוס", הארץ

אפשר להשוות את התחושה שעולה בעת קריאת כתביו של ולדימיר סורוקין למסאז' בשעת צפייה בסרט אימה. מצד אחד, הווירטואוזיות של סורוקין מאפשרת לו לבנות עולמות כל כך עשירים במלים כה מעטות, שאי אפשר שלא להתענג. מצד שני, סורוקין הוא מספר סיפורים כל כך מקורי, שלעולם אי אפשר לצפות את התפנית הבאה בעלילה — ולעתים היא מבעיתה.כך, למשל, בקובץ הסיפורים שלו "מרק סוס", שיצא לאור ברוסיה ב–2001 ותורגם בשנה החולפת, אפשר לקרוא על נערה שאופים אותה ביום הולדתה ה–16 בטקס מסורתי, על גבר שחי (ומשלם) רק כדי לראות צעירה מסוימת אוכלת אחת לחודש, ועל חבורת יפניות שנהנות מארוחה קניבלית דשנה. את הסיפורים האלה סורוקין מגולל בשעה שהוא גולש באלגנטיות מהומור לסוריאליזם ולאימה באופן שאינו דומה לאף סופר אחר, כך שגם כשזה נורא זה נורא נעים.

לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן