ענת עינהר, 7 לילות 21.05.2018

'שתי גברות רציניות' של ג'יין בולז הוא רומן חריג לא רק בגלל אופיו הגחמני, אלא משום שניתן להגדירו כספר ההרפתקאות הנשי הראשון

בעבור קומץ יודעי דבר, תרגום עברי ליצירתה של ג'יין בולז הוא בשורה מרעישה. בולז, יהודייה־אמריקאית אמידה ילידת 1917, הייתה אשתו הפרועה והאקסצנטרית של המלחין והסופר פול בולז, ובני הזוג ערכו מסעות באמריקה ובאפריקה, ניהלו יחסים הומוסקסואליים גלויים במהלך נישואיהם, והיו ציר מרכזי של חוג בוהמייני שכלל, בין השאר, את וו.י. אודן, טנסי וויליאמס וטרומן קפוטה. 'שתי גברות רציניות', שיצא לאור ב־1943, היה הרומן היחיד שבולז פירסמה עד סוף חייה, בעיקר משום שזכה לקבלת פנים צוננת ומסויגת, ואולי גם מפני שבולז העידה על עצמה שהיא בעצם שונאת לכתוב. אבל במרוצת השנים הפך לספר פולחן, וכל אותן איכויות ספרותיות שהוחמצו בזמנו יצאו אל פני השטח ומשכו אליו מעריצים.

ואמנם, גם בקריאה עכשווית בולט האופי המוזר, הגחמני של הספר: הוא עוקב במקביל אחרי שני סיפורים של שתי מכרות מניו־יורק, כריסטינה גרינג שחיה בגפה חיי בטלה וניזונה מכספי ירושה נכבדים, ופרידה קופרפילד, אף היא חיה חיי מותרות ונידונה להיטלטל בעולם בעקבות בעלה הנמרץ. למרות פגישותיהן בתחילת הרומן ובסופו, אין בין השתיים - ויתירה מזאת, בין עלילותיהן - קשר הדוק במיוחד. בולז אינה שוברת את הראש על הצדקות עלילתיות שכאלה, וזהו רק קצה הקרחון של האירוניה שבשם הספר, המייחס לגרינג ולקופרפילד רצינות כלשהי. שתיהן קפריזיות, נדיבות ואנוכיות גם יחד, בלתי צפויות לחבריהן ולעצמן, מגלות ומאבדות עניין במקומות ובאנשים כאילו היו מדידת שמלות מול המראה.

אם נזכרים בסופרים אמריקאים קאנוניים שפירסמו אף הם את ספריהם המרכזיים במחצית הראשונה של המאה ה־20 - וויליאם פוקנר, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק ואחרים, כולם מחברים כבדי משקל שהתייחסו אל יצירותיהם ברצינות רבה ופרשו אותן על פני יבשות וימים, מעמדות מגוונים ומשפחות על דורותיהן - ניתן להבין מה היה מקומם כל כך בספר המפוזר, ההפכפך, השובב הזה. אבל אפשר שהאלטרנטיביות שלו לא הסתכמה רק בטמפרמנט ובחוסר קפדנות, אלא בעניין חתרני הרבה יותר.

הרבה לפני 'לאכול, להתפלל, לאהוב', רב־המכר בן זמננו של אליזבת גילברט, כתבה בולז ספר הרפתקאות מיוחד במינו, אולי את ספר ההרפתקאות הנשי הראשון. גילברט, ששולחת את הגיבורה המפורקת שלה לגלות מחדש את עצמאותה באמצעות אוכל (איטליה), רוחניות (הודו) ואהבה (אינדונזיה), משחזרת כך את היסוד ההרפתקני הגברי, שמונע על ידי הרצון לפרוץ גבולות, להתוודע אל מקומות זרים, להתגמד אל מול כבירותו של העולם אך גם לכבוש אותו, להפקיע ממנו את הזרות והאיום, לעבור תהליך חניכה. הרפתקנות שכזו כרוכה בהכרח בשאפתנות ובגבורה, בין שזו האודיסיאה, מסעות של מגלי עולם, קולוניאליזם או כיבוש החלל, וכמו שהגדיר זאת קנדי ב־1962: "בעשור הבא אנחנו מתכוונים להגיע לירח ולעשות עוד דברים, לא מפני שזה קל אלא מפני שזה קשה ... ואנחנו מוכנים לאתגר הזה ואיננו מוכנים לדחות אותו יותר, ועוד ננצח בו, ואף בדברים האחרים".

שוב ושוב במהלך ספרה שמה בולז ללעג את המוטיבציה ההרפתקנית הזאת בדיוק. במהלך ביקורם בפנמה, מסתייגת פרידה מהדחף הבלתי נלאה של בעלה לצאת לטיולים שאפתניים ו"לראות עולם", עד כדי חרדה ממשית. ואילו מר קופרפילד משתומם ממש מגישתה התבוסתנית: "אחרי כל הדרך הזאת, זה נראה לי כל כך מטופש וחסר היגיון לחזור. אני יכול להבטיח לך שתמצאי עניין בג'ונגל ... רואים עלים ופרחים שיש להם צורות משונות מאוד". אבל פרידה מתעקשת על יצר ההרפתקנות שלה: לחזור אל העיירה השכוחה שאליה באו מלכתחילה, ולהיות שם במחיצת הנשים הזרות שהכירה שם באקראי, ובראשן פסיפיקה החושנית, ואולי שמה מרמז על כך שבעיני פרידה כמוה כאוקיינוס שלם. אם מר קופרפילד מוקסם מהג'ונגל, הרי שקרבת אנשים - מה שנקרא, אינטימיות - מטילה עליו אימה, והוא ממהר לרוץ הלאה. "יכול להיות שנוכל לגור באיזו חוות בקר בקוסטה־ריקה ... צריך להגיע לשם בספינת נהר", הוא מציע. ובתגובה "גברת קופרפילד טמנה את ראשה בידיה". 

גם כריסטינה גרינג אוספת אל ביתה תימהונים מזדמנים, ולחלופין מטילה עצמה לזרועות זרים מוחלטים, אף אם הם מאיימים על חייה. זוהי אפוא תמצית ההרפתקנות הנשית - דחייה מוחלטת מכיבוש למדני של הטבע והמרחב ומשיכה מגנטית ופזיזה אל הנפש, משונה ומסוכנת ככל שתהיה. כמו כל ספרי ההרפתקאות, גם ספרה של בולז הוא נמהר, ילדותי ודווקאי, מתריס ממש נגד חניכה, פאתוס, גבורה וקאנוניות, ואי־אפשר שלא לחייך למקרא הפסקה החותמת אותו: '"אין ספק שאני קרובה יותר להפוך לקדושה', חשבה מיס גרינג, 'אך האם ייתכן שחלק ממני, שנסתר ממבטי, עורם חטא על חטא באותה מהירות כמו גברת קופרפילד?' האפשרות השנייה עוררה במיס גרינג עניין רב, אך לא הייתה לה חשיבות גדולה". •