בתיאבון
ענת עינהר, 7 לילות 12.9.18
ולדימיר סורוקין בוחן את גבולות הטעם הטוב בספרו הקיצוני, המסחרר, 'מרק סוס'
התרגום העברי לוולדימיר סורוקין הגיע אל הקורא המקומי שנים רבות לאחר שהתוודעו אליו קוראיו הסובייטים, אי אז בימי גורבצ'וב ורפורמות הפרסטרויקה של מחצית שנות ה־80, שפתחו צוהר לעולם המערבי מבעד למסך הברזל. הספרות של סורוקין הייתה סנסציונית, פוסט־מודרנית (כלומר, מערבית), סאטירית, וקוראים ישראלים יוצאי ברית־המועצות זוכרים אותו כחדשן מרעיש, כמספר פוקח עיניים. על אף האיכויות המתריסות של כתיבתו, סורוקין מעיד על עצמו כי הזדהה עם מחתרת אמנים א־פוליטית במוסקבה, ונטל השראה מפיקאסו, שבערב פלישת הכוחות הגרמניים לפריז העדיף לשבת ולהתרכז בציור של תפוח.
האם יש עוד רלוונטיות לסופר שרוח הפרובוקציה שלו חלה על עידן אחר, במקום אחר? ארבעת הסיפורים ב'מרק סוס' - מבחר מתוך הקובץ 'המשתה' של סורוקין (2001) - נסבים סביב אכילה וסביאה, ונדמה שדי בכך כדי להעמיד אותם לצד הפודיזם, תרבות האוכל הנהנתנית של השנים האחרונות, ההופכת שפים לכוכבי־על, מסעדות למקדשים ואת הפריים־טיים הטלוויזיוני לזירת גלדיאטורים בסינרים (מושיק רוט למתחרים: "שימו את עצמכם בצלחת, אחרת זה לא יעבוד!")
סורוקין מעצים את פולחן האכילה המעודן לטקס של העלאת קורבנות חיים, לקניבליזם גרגרני, לאבסורד ואפילו לטירוף דיוניסי - כמו בסיפור 'הארוחה שלי', הכולל שני חלקים. החלק הראשון מתאר בפירוט יובשני הכנת ארוחה מתמשכת, על פי סדר הפעולות הנדרש. מתבקש שבסופו של חלק זה ניגש כבני תרבות לטקס האכילה, אבל במקום זה סורוקין גולל את הסרט אחורנית להתחלה, ומתמלל לנו את הפסקול שליווה את הכנת הארוחה: מונולוג מרוסק, מקוטע, בלתי קוהרנטי ומוכה תזזית. כך מופרדים כאן אותם יסודות שלרוב הספרות שואפת לאחדם: קול ותמונה, פעולה ותודעה, סדר ופורענות. הכנת הארוחה הקפדנית הופכת את פניה למעשה טירוף, למופע או־סי־די.
סורוקין נהנה לדחוק את האכילה – פעולה הישרדותית אלמנטרית כביכול – אל עומק גרונן של הגרוטסקה והמפלצתיות, עד כדי קלקול קיבה מוחי. 'נסטסיה', הסיפור הקיצוני ביותר בקובץ, נפתח בתמונה אידילית של יום הולדתה ה־16 של יפהפייה רוסייה בימי רוסיה הקיסרית. בבוקר יום ההולדת חוננת נסטסיה את העולם במבט פסטורלי על גבול הפרודיה, ואת המתנה שנתן לה הכומר המקומי – פנינה שחורה – היא בולעת אל קרבה. מיד אחר כך מעלים הוריה וידידיהם את נסטסיה על המוקד, וכעבור זמן מה הם סועדים את לבם בגופה הצלוי.
האבסורד מתפרץ מן הסצנה הזאת שוב ושוב: אגב אכילת צאצאיתם, כחיות ממש, משוחחים הסועדים על מושג העל־אדם של ניטשה. כשהכומר מבקש את ידה של אחת הסועדות, מיד נעתרים לו, גודעים ממנה את היד ומגישים אותה ל"ארוס" באקט מטונימי מפלצתי: "האב אנדריי הצטלב וכרע ברך. ממוט קד לפניו קידה אסתמטית והושיט לו את ידה של בתו. הלה נטל את היד, הצמיד אותה אל חזהו ונישק את האיקונה. 'יהי האל לצדך', קד ממוט פעם נוספת. האב אנדריי קם על רגליו ויצא, והיד בידיו".
אבל כשנדמה שהסיפור מגיע אל שפל המדרגה המוסרית והאסתטית, וגופה של נסטסיה מתגלגל להטלת צואה בתום הארוחה, סורוקין שוב הופך את מושג "הטעם הטוב" על פיו, ומנקה את המקאבריות, את ההומור השחור, מתכונותיהם ה"ירודות". הסיפור נגמר בסצנה פואטית גבוהה, תרתי משמע, כשעורב מחטט במקורו בצואה, מחלץ משם אותה פנינה שחורה, ונוסק איתה לאפילוג יפהפה וקודר: "בבואת העולם השתקפה וצפה בתוך הפנינה: שמים שחורים, עננים שחורים, אגם שחור, סירות שחורות (...), איש שחור ואישה שחורה פותחים חלון שחור בחדר האוכל השחור".
'הסעודה החגיגית', הסיפור החותם את הקובץ, הוא בעיקרו רצף של מתכונים והוראות הכנה, שאינם מבחינים עוד בין חומרי הגלם מעולם המזון לחומרי היסוד מתחום המחיה והחיים עצמם. ספק אם השף שגב משה קרא את המתכון של סורוקין לקינוח "נעלי נשים בשוקולד" לפני שהגיש לראש ממשלת יפן מבחר שוקולדים בנעל. אילו קרא, היה אולי מבין את ממדי הבדיחה של יצירתו, והמבוכה הדיפלומטית הייתה נמנעת מכולנו.
אבל כוחו המרכזי של 'מרק סוס' חורג מתחום העיסוק בהדוניזם. האנרגיה של סורוקין היא בראש ובראשונה אלימות קיצונית, קרנבלית, שאינה מסתפקת בחציית גבול הטעם הטוב, אלא חוצה גם את גבולות המציאות כביכול. זוהי נקמתו של האזרח שנתון למשטר דכאני, משתק ואלים במשך עשרות בשנים. גם אם סורוקין יושב ו"מצייר תפוח" בשעה שהקטסטרופה משתוללת מעליו, התפוח שלו יהיה מבותר ומדמם ומפלצתי – דימוי אכזרי ואנרכי שיתעלה על רישומה של האלימות השלטונית. יצירתו של סורוקין היא אפוא תמונת מראה חולנית למציאות שנכפתה עליו ועל כל אזרח מושפל באשר הוא. השילוב הזה בין חוסר האונים וההתפרעות האנרכית יוצר חוויית קריאה מסחררת, שלוחצת לקורא על כל הכפתורים: משיכה ודחייה, עצב עמוק וצחוק משחרר. התרגום המזהיר של פולינה ברוקמן מצליח להפעיל את כוחה של הספרות הרוסית הזאת גם על המציאות הישראלית, ולא רק בגלל ההדוניזם השלטוני שמתבטא בארגזי גלידת פיסטוק.
