ראיון ב״הארץ״, ליזה רוזובסקי 13.9.218

טקס אפייתה ואכילתה של נערה ביום הולדתה ה-16 ואדם שצולה בשר על מהדורות קלאסיות של ספרים – אלה רק חלק מהסצנות הפרובוקטיביות בספריו של ולדימיר סורוקין. ראיון עם הסופר מעורר המחלוקת, שבכלל מעיד על עצמו שהוא שמרן

אנחנו נפגשים בבית קפה בברלין ואני מתרגשת מאוד: לא בכל יום מזדמן לראיין סופר קלאסי שעודו בחיים. ולדימיר סורוקין נחשב לאחד מעמודי התווך של הפוסט־מודרניזם בספרות הרוסית. זה כשני עשורים שמו הוא בין הראשונים שעולים כאשר נשאלת השאלה "ספרות רוסית עכשווית מהי", וגם ההגדרה "קלאסיקון" עולה תכופות בפי מבקריו והכותבים עליו. הוא מלהטט בשפה בווירטואוזיות ומתמרן בין ז'אנרים, משלבים וסגנונות. ספריו תורגמו עד כה לעשרות שפות, הוא זכה בפרס אנדריי ביילי והיה מועמד לפרס בוקר הרוסי והבינלאומי.

אבל במובן מסוים סורוקין הוא גם ההפך הגמור מהספרות הרוסית הקלאסית, שעמה הוא מנהל דו־שיח ער ברוב ספריו. כתביו כוללים תיאורים מפורטים של עשיית צרכים ואכילת צואה וסצנות של סדיזם המותחות את הסיבולת של הקוראים עד הקצה. באחד מספריו המוקדמים, "לבבות הארבעה", היה תיאור של "זיון מוח" במובן המילולי (ספר אבסורדיסטי, שהוא ממש אנציקלופדיה לאלימות סדיסטית, אונס וביזאר — ל"ר), ושריפה של נכסי צאן ברזל מהספרות העולמית כדי לצלות עליהם מזון גורמה נכללת בספרו האחרון "מַנַרָאגה". הספרים מתובלים בנדיבות בשפה מלוכלכת וגסה, שהיתה טאבו כמעט מוחלט בספרות הרוסית עד לא מכבר, בתיאורים נטורליסטיים של מין ובתיאורים מפורטים של אוכל ואכילה.

בקריירה הארוכה שלו הואשם סורוקין בהפצת פורנוגרפיה (בתחילת שנות ה–2000 נפתחה נגדו חקירה ביוזמת ארגון הצעירים "הצועדים ביחד", אך היא נסגרה "בהיעדר אשמה") ובתעמולה של קניבליזם (לפני כשנתיים דרשו פעילים "נגד קיצוניות" לחקור את חוקיות הסיפור "נסטיה"). ספריו נשטפו באסלה בטקס הפגנתי (שאורגן אף הוא בידי "הצועדים ביחד"). סורוקין התחיל כצייר ומאייר בשנות ה–70, לפני שעבר לעסוק בספרות. מתחילת שנות ה–80 ועד היום כתב 11 רומנים. לפני כמה שנים חזר לציור ובשנה שעברה הציג תערוכת יחיד ראשונה. בין לבין כתב תסריטים ומחזות, שהוסיפו לפרסומו. הוא אפילו חתום על ליברית לאופרה פוסט־מודרניסטית שהועלתה בתיאטרון הבולשוי. חברי פרלמנט התנגדו להפקה על במת הבולשוי, בגלל הדימוי של סורוקין ובשל שימוש בשפה לא תקנית (אף על פי שלא היו שם קללות או גסויות). תחילה הם דרשו להוריד את ההפקה בכלל, ואחר כך ביקשו להעביר אותה לבמה אחרת, אבל דרישתם לא נענתה.

לאפות נערה

מרחק רב מפריד בין הדימוי השערורייתי של סורוקין הסופר לבין סורוקין האדם. הוא בן 63, נשוי באושר זה שנים רבות, אב לשתי בנות תאומות וסבא לנכד שגר בארצות הברית. הוא ידוע כחובב בישול (מאופק), נראה צעיר מגילו ומקפיד על לבוש אלגנטי עם קריצה אופנתית, שהולם את שערו הלבן הארוך במידה ואת גופו הגבוה והחסון. בבית הקפה הוא מתייצב בג'ינס ובחולצה אדומה עם הדפס־הדבקה של שושנה, עורב וגולגולת. הוא מזמין לעצמו אפפלשורלה (מיץ תפוחים עם סודה) ודוחה את הצעתי המהוססת לאכול משהו. סורוקין מגמגם, ודיבורו האטי יוצר רושם של חיפוש מתמיד אחר מילים.

כיאה לממשיך המסורת של הספרות הרוסית הדגולה, סורוקין גר בברלין ברובע שרלוטנבורג — המרכז הרוסי של ברלין במחצית הראשונה של המאה ה–20 (ולמעשה גם היום) — שבו התגוררו בין היתר מרינה צבטייבה וולדימיר נבוקוב שגלו ממולדתם. סורוקין דוחה את ההשוואה המתבקשת עם קודמיו. הוא אינו מגדיר את עצמו מהגר כיוון שלא שרף גשרים, "ואיני מתכוון לעשות זאת מיוזמתי", הוא מוסיף. מדי שנה הוא מבלה כמחצית מזמנו ברוסיה, בכפר וְנוּקוֹבוֹ שליד מוסקבה. "אני לא חוזר למוסקבה, אלא לסביבותיה, שם נולדתי", הוא אומר. "אני חושב שאם לא היה המקום הזה, הייתי מבקר במוסקבה לעתים נדירות. המרחב העירוני שלה... קשה לקרוא לה עיר, זה יותר טרמינל ענק. מוסקבה כשלעצמה מעולם לא היתה בית מבחינתי. בשנות ה–70 עוד אפשר היה למצוא בה סמטאות לטייל בהן, עכשיו הן שונות לגמרי. יש בהן שיק, אבל אין בהן חמימות".

באשר לברלין, שבחלקה המערבי ביקר לראשונה ב–1988, שנה לפני נפילת החומה וכשיציאת אזרחי ברית המועצות אל מעבר למסך הברזל עוד היתה עניין נדיר, הוא אומר: "נעים לחיות פה. העיר הזאת לא כופה עליך דבר, לא רוצה ממך דבר, ואני מעריך את זה".

השיחה עם סורוקין מתקיימת לרגל יציאת ספרו השני בעברית. תרגומה העברי של הדיסטופיה "יום מחייו של אופריצ'ניק" ראה אור בשנת 2010 (הוצאת מחברות לספרות). כעת יצא לאור הקובץ "מרק סוס" (הוצאת לוקוס), שמאגד ארבעה סיפורים מתוך 13 שפורסמו לראשונה בשנת 2001 בקובץ "המשתה", שהוקדש כולו לאוכל.

הסיפורים, בתרגומה הקולח של פולינה ברוקמן שאף אחראית על בחירתם, הם מעין תצוגה של סגנונות וז'אנרים שונים שבהם מלהטט סורוקין. "מרק סוס", למשל, הוא סיפור בעל עלילה לינארית שבמרכזה הסכם ביזארי בין אשה צעירה לגבר בדמי ימיו, שלפיו מדי חודש יצפה הגבר באשה אוכלת תוך שהוא נאנק, גונח ופולט קריאות מוזרות; "נסטיה", הכתוב ברוח הספרות הרוסית של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20, מספר על טקס אפייתה ואכילתה של נערה ביום הולדתה ה–16 בידי הוריה וחבריהם — נציגים טיפוסיים של האינטליגנציה הרוסית (לפני כשנתיים הודיע הבמאי קונסטנטין בוגומולוב שהוא מתחיל לעבוד על סרט על פי הסיפור, הודעה שגררה פניות למשטרה בדרישה לאסור את הפצת הסיפור); "הארוחה שלי" הוא שילוב בין מונולוג פנימי של המספר (המציג את עצמו כולדימיר סורוקין) לבין תיעוד מפורט של המאכלים שהוא זולל כמה ימים אחרי חגיגות ראש השנה האזרחית ושל קטעי שיחות, מחשבות ופונקציות פיזיולוגיות שלו; "הסעודה החגיגית" היא בעיקרה אסופת מתכונים הכוללים מנות כגון "סופלה מברשות שיניים" ו"כרית ממולאת בליווי אבק מבית הקיץ". אך טבעי, אם כן, ששיחתנו תתחיל מאוכל.

ניכר שספריך נכתבו בידי אדם שיודע ואוהב לאכול, אבל האוכל מעורר גם תחושות רבות אחרות, בין היתר אשמה.

"האמת שלא חשבתי על זה. אבל זה כמו באחד מסרטי ג'יימס בונד: הם נוסעים ברכבת וחברתו אומרת לו: 'איך הצלי?' והוא אומר: 'טעים, אבל אני מרחם על הכבש' (במקור: 'איך היה הכבש שלך? משופד. משתתף בצערו' — ל"ר). ברור שהאשמה היתה גדולה יותר אם המסעדות היו נבנות בתוך בתי המטבחיים. זה היה יכול להיות חזק, אבל גם אז האנשים היו ממשיכים לאכול".

אתה אוכל בשר?

"אני מנסה לאכול פחות בשר. היתה תקופה שבה אשתי ואני לא אכלנו בשר ארבע שנים, ואחר כך שוב התחלנו. אני אפילו לא זוכר מה קרה. אוכל הוא כמעט ארוטיקה. יש בנצרות הפרבוסלבית חטא שנקרא 'שיגעון הגרון'. זוהי לא גרגרנות (אחד משבעת החטאים — ל"ר), אלא בפירוש התענגות על אוכל. אז אני חוטא בה".

אתה יודע, מרבים להגיד שבקרב הצעירים האוכל הפך לפולחן אמיתי, ושרבים מעדיפים את האוכל על פני סקס.

"האמת היא שזה גרוע. אני חושב ששתי ההנאות הללו משלימות זו את זו. אני לא רואה תחרות ביניהן".

האוכל יכול להוות תחליף לסקס במצבים מסוימים. אני לא יודעת אם אפשר גם ההפך.

"לי זה מעולם לא קרה".

בסיפור "מרק סוס" זה כמעט קורה.

"שם זה לא בדיוק סקס, זה יותר הריטואל. אבל אם לדבר באופן כללי, ראיתי קריקטורה שבה שניים עושים אהבה וכל אחד מהם בוהה בגאדג'ט שלו. אז ייתכן שבאמת... בעשר השנים האחרונות תרבות המסעדות פיתחה יומרה לאסתטיציזם. המגוון כל כך גדול, והדרישות של האנשים גבוהות כל כך, שייתכן שזה באמת שווה בכוחו לארוטיקה. אבל אני כנראה אדם מיושן מאוד".

הוא מכחיש שבחר במודע להתעמק בנושא האוכל, הסקס ועשיית הצרכים ("יצירה אמיתית קורית באופן לא מודע", הוא אומר), אבל מודה שעד לא מזמן היו בספרות שתי לקונות — סקס ואוכל. "זה נחשב לספירה הגופנית הנמוכה", הוא אומר. "מקובל היה שלתאר את זה באופן מפורט זה טעם רע. אנחנו לא יודעים ולעולם לא נדע מה אכלה נסטסיה פיליפובנה ('אידיוט' של דוסטויבסקי — ל"ר) או באיזו תנוחה היא התמסרה לרוגוז'ין. כנ"ל לגבי נטשה רוסטובה ('מלחמה ושלום' של טולסטוי — ל"ר). עם זאת, טולסטוי וטורגנייב נגעו קלות באוכל. ב'אנה קרנינה' יש תיאור של סטיבה אובלונסקי ולוין אוכלים צדפות ומרק שורשים, כפי שסטיבה מכנה אותו. אבל אלה שעסקו בכך (בהרחבה) היו הצרפתים — רבלה, דה סאד ואחר כך בלזק. אצלם הספירה הגופנית הנמוכה התחברה עם הספירה האינטלקטואלית והרגשית הגבוהה. ואצל הרוסים — זו בכל זאת ספרות של אידיאות גבוהות. איזה אוכל? איזה סקס?"

ואחר כך, בברית המועצות, זה נחסם עוד יותר.

"טאבו, טאבו מוחלט. עניין אותי לנוע לתחום הזה, שטרם תואר, לצד תחומים אחרים — כמו אלימות. בקיצור, כפי שאמר אחד הגיבורים של צ'כוב: אין האדם יכול להתקיים ללא מזון".

ספרות מולקולרית

הרומן האחרון של סורוקין, "מנראגה", שיצא לאור ברוסיה בשנה שעברה ומתוכנן להתפרסם בעברית, אף הוא בהוצאת לוקוס, ב–2019, הוא חלק מהעולם הדיסטופי שהוא החל לבנות ב"יום מחייו של אופריצ'ניק" ואשר פותח בספרו הלפני אחרון, "טלוריה". העלילה מתרחשת באירופה שלאחר מלחמת עולם שלישית — שבה העולם הנוצרי אמנם הצליח לנער מעליו את הפולשים המוסלמים, אך שילם על כך מחיר כבד: מדינות התפרקו שוב לממלכות והיבשת שקעה ב"ימי ביניים חדשים". משטרים מלוכניים או פיאודליים מתקיימים על רקע עושר טכנולוגי של פוסט מהפכת המידע. קרציות חכמות אישיות המותקנות היישר במוח החליפו מזמן את הסמארטפונים, והן מעדכנות את בעליהן בכל המידע שעליהם לדעת בכל רגע נתון, ואף אחראיות לוויסות מצב רוחם.

הגיבור הוא שף העוסק במשלח יד רווחי אך מסוכן: צליית מאכלי גורמה על גריל שתחתיו בוערות מהדורות נדירות והיסטוריות של ספרים קלאסיים. סגנון הבישול הזה אינו חוקי והוא כרוך במבצעי גניבה נועזים ממוזיאונים שבהם נשמרים ספרי הנייר. אבל לסורוקין כל מפגש קולינרי עם לקוחות אוהבי בוק'נ'גריל הוא לא רק הזדמנות להתענג על תיאור מדוקדק של טכנולוגיית הצלייה והבערת הספרים שבהן מיומן הגיבור, אלא גם אפשרות להציג לקוראים את מיומנותו המפורסמת — שיגור זיקוקי די־נור ספרותיים בסגנונות שונים, מבאבל ועד בולגקוב.

האם המעבר המסתמן של האנושות מספרי נייר לקריאה בפורמטים דיגיטליים מדאיג את סורוקין? לא ממש. ספרי הנייר, הוא חוזה, יהפכו למצרך רטרו יקר, "עבודת יד", כמו נעליים יקרות שנוהגים לייצר בימינו בסגנון עתיק. "אני חושב שהעניין אינו בספרי הנייר, אלא בכך שמרחב הספרות מתכווץ. היא כבר לא משחקת תפקיד כמו לפני 50 שנה. כסופר חבל לי שזמננו הוא זמנם של עיתונאים חצופים ושל פובליציסטים וולגריים. הם מסוגלים לחשוב שלושה מהלכים קדימה, בעוד שרב־אמן מסוגל לחשוב 20 מהלכים קדימה. וזה ניכר באיכות המשחק. הספרות היא בכל זאת צורה גבוהה של משחק. לא חבל לי על הנייר שנשרף, אלא על המרחב הספרותי המתכווץ ועל הפשטתה של האוכלוסייה".

עם זאת, הוא אומר שאינו חושש בעצמו לאבד קוראים ואינו מודאג גם מעתידה של הקלאסיקה הרוסית, שממנה הוא מסרב להרפות בספריו. "קוראים את הסופרים הקלאסיים, והספרות הרוסית היא מותג עולמי. הייתי במקסיקו, בעיר גוואדלחרה. יש שם שדה תעופה קטן, חיכיתי לקונקשן לעיר גדולה יותר, ובחדר קטן שבו מונחים עיתונים, מגזינים וספרי בלשים אני רואה פתאום שעומד לו סט רוסי: 'אנה קרנינה' ו'האחים קרמזוב'. זה כמו וודקה רוסית. המותג כבר קיים, ויכול להיות שזה הדבר היחיד שיישאר מרוסיה. כי יש רובים יותר טובים מקלצ'ניקוב, את הסמוברים בכלל המציאו באנגליה... בקיצור, הספרות הרוסית תספיק לחיינו ומה יהיה הלאה — איני יודע".

אחרי שלאורך שנים מבקרים מטעם השלטון ומצדדי המסורתיות הטיחו בסורוקין טענות בעקבות עיסוקו המוגזם והבוטה בנושאים נמוכים וסגנונו האבסורדיסטי, לאחרונה, בעקבות "מנראגה", הוא הואשם דווקא בכך שהפך למסורתי בעצמו. הסופר ומבקר הספרות לב דנילקין כתב כי בספריו האחרונים עבר סורוקין מוטציה מסופר "שאין לפייסו" לאחד ש"אפשר להגיע עמו להסכם". דנילקין טען כי "שאלת הספרים אינה שאלה אסתטית, אלא פוליטית", ותקף את סורוקין על שמירה קפדנית מדי על קאנון ספרותי מסורתי וחוסר רצון להכניס לתוכו את הספרות הפוסט־סובייטית "הנגועה" (השף ב"מנארגה" מסרב לבשל על ספרות חדשה, וסורוקין שולח בספר חץ מורעל לכיוונו של אחד הסופרים הרוסים הבולטים בימינו, זכר פרילפין).

סורוקין מודה בעקיפין באשמה. כשאני עומדת לשאול אותו על ההבדל בין אוכל כתחום דמוקרטי לבין ספרות או תרבות על ההיררכיה שבהן, הוא משיב מיד שיש גם מאכלים אליטיסטיים — כאלה שלא רק מחירם מונע מהם להיות נגישים לכל חך. "האם היית במסעדה של אוכל מולקולרי? את באה לשם ומגישים לך כמה אבנים, שנראות כמו שיש. את חותכת אותן ומגלה שאלה תפוחי אדמה אפויים. אוהד כדורגל מסוים יגיד: 'למה לי לעזאזל? זה יקר וגם לא ברור למה. עדיף לבשל תפוחי אדמה וזהו'. כך שיש דמיון בין אוכל לספרות".

רוסי עד ייאוש

בחלק מספריו של סורוקין אפשר למצוא אמירות פוליטיות מובהקות, אך להבדיל מסופרים בולטים אחרים ברוסיה של ימינו, דוגמת בוריס אקונין או פרילפין, ולמרות ההתנגדות החריפה ליצירתו מצד מצדדי השלטון, הוא מעולם לא לקח חלק פעיל בשיח הפוליטי במדינה ומעולם לא נצפה בהפגנת מחאה. בראיון טלוויזיוני נרחב שנערך עמו לפני כשש שנים הוא נמנע במופגן מנקיטת עמדה ומהזדהות עם הכוחות הליברליים ברוסיה. אני שואלת אותו מדוע ואם שינה מאז את דעתו.

"אני כנראה לא מאמין בדמוקרטיה הרוסית".

כלומר, זו עמדה בסגנון של "למה ללכת לבחירות, ממילא יבחרו את אותו דבר"?

"אם אפשר היה ללכת להפגנה ולשנות את המוח של האדם הפוסט־סובייטי, הייתי הולך כמובן. אבל המוחות אינם משתנים כל כך מהר. ובשביל עצמי איני רואה בזה טעם".

זו יומרה לא קטנה: או שמשנים את המוח של האדם הסובייטי או כלום.

"כן, במובן הזה אני אדם רוסי עד ייאוש. אבל אם לדבר על עמדות, הן קיימות אצלי. אני תומך בדמוקרטיה אירופית, אני נגד רודנות. אין לי שום סימפתיה לעבר הסובייטי וגם העבר האימפריאלי של רוסיה מעורר בי מעט מאוד סימפתיה".

וההווה?

"ההווה מצער לרוע המזל. כי הוא מזכיר מכונית תקועה, שגלגליה מסתובבים ומסתובבים, אבל היא נשאבת יותר ויותר אל תוך הבוץ של מדינה צ'קיסטית־מושחתת (צ'קה היא המשטרה החשאית הסובייטית שקדמה לקג"ב). ואני לא רואה עתיד. זה יכול לקרוס מחר באופן פתאומי, כפי שקרסה ברית המועצות, אבל יכול גם להימשך".

אתה מרגיש את הלחצים של השלטון בתור אדם שמביע את עמדותיו, גם אם אינו יוצא אל הכיכר?

"בינתיים הם לא מפריעים. אני מרוויח את לחמי בזיעת אפי. הסופרים הם כמו צבאים שניזונים מהמרעה שנקרה בדרכם".

אבל מסופרים בכלל ומסופרים רוסים בפרט יש ציפיות פוליטיות־אתיות־מוסריות, נכון?

"יש, אבל אני משתדל לדכא אותן בי. כי בכל הדיונים הנואשים הרוסיים האלה, עם וודקה במטבח, הזדקן יותר מדור אחד. מוטב לעסוק בעשייה".

תמה שחוזרת שוב ושוב ביצירתו של סורוקין היא סוגיית הלאום. ברוב ספריו הגדולים, כמו גם בחלק מסיפוריו, מבצבץ גם הנושא היהודי. ב"יום מחייו של אופריצ'ניק" מוקדשות ליהודים כמה פסקאות, הכוללות לעג דק לאנטישמיות הרוסית הסמויה והגלויה. בסיכומן נאמר שהצאר לקח את "כל היהודים החכמים" תחת חסותו ואילו הטיפשים "התפזרו". ב"מנארגה" הנושא היהודי מובלט אף הוא, בין היתר באמצעות משפחה יהודית גרוטסקית השטה בלב ים על סיפונה של אונייה שאינה יכולה לחזור אל היבשה בשל מעלליו הלא־חוקיים של ה"סבא" הזקן.

הנושא היהודי משני בספרים שלך, אבל מופיע באופן קבוע. ובכלל ניכר שאתה לא אדיש לשאלות של לאום. מדוע?

"אני כמו החרקים האלה שמטילים ביצים בתוך בשר נרקב. הזחלים אחר כך אוכלים את הבשר הרקוב הזה. מעניינים אותי המקומות הרקובים בתרבות, בחברה, שבהם יש עכירות של מושגים שלא נחשפה. מעניין אותי לעבוד עם נושא של טאבו או של פחדים אינטימיים מודחקים, טעויות קולקטיביות. היה לי, למשל, מחזה שעסק בתסביכים רוסיים־יהודיים־גרמניים, 'Hochzeitsreise'. הוא הועלה כאן בברלין ב'פולקסבונה'. זהו סיפור אהבה בין המהגרת מאשה רובינשטיין לבין גינטר פון נבלסדורף. אביו היה באס־אס ואמה היתה בקג"ב".

האיסלאם מדאיג אותך, כפי שאפשר ללמוד מספריך האחרונים.

"האיסלאם הרדיקלי מדאיג אותי, כמו כל אירופאי. יש בו וקטור אגרסיבי ביחס לציביליזציה האירופית, וזה כבר נתון".

אולי זו עובדה, אבל דאעש הובס וגם את הטליבאן לא ממש רואים. מה שהאירופאים רואים זה את הפליטים ואת המהגרים שבאים לברלין ולערים אחרות. ואצלך פלישת המוסלמים והמלחמה שבה העולם הנוצרי בכל זאת מנצח אבל משלם מחיר עצום הן חלק משמעותי מהדיסטופיה.

"אני חושב שגם 'מנראגה' וגם 'טלוריה' הם יותר על הפחדים האירופיים מפני האיסלאם. על זה הספרים האלה".

אבל בתור אדם שחי בברלין, אחת הערים הקוסמופוליטיות ביותר בעולם, אתה מרגיש את הפחד הזה? מרגיש איום כלשהו? או שזה בתיאוריה?

"אני יכול להגיד שהעולם שלנו משתנה, בין השאר בגלל המהגרים המוסלמים. איש לא יתווכח עם זה. זה מדאיג אותי, כמובן".

מה בדיוק מדאיג אותך?

"זה שאירופה משתנה, ויש כאן יותר כאוס ויותר חוסר יכולת לצפות את העתיד".

אלה מילים כלליות, הייתי רוצה להבין מה בדיוק.

"אין לי טענות כלפי הפליטים שהולכים ברחובות. הבעיה היא שבכל רגע אחד מהם יכול להפוך לטרוריסט".

באחד מראיונותיו בעבר אמר סורוקין כי אינו אוהב "ריאליסטים שעסוקים בלתאר את עצמם" והנגיד אותם לסופרים היוצרים עולמות חדשים באמצעות דמיונות.

אתה משייך את עצמך לסופרים שיוצרים עולמות באמצעות פנטזיות, אבל אצל סופרים כמו ג'ונתן פרנזן ואלנה פרנטה אפשר למצוא חום אנושי, שחסר בספריך.

"טוב, אני מצטער. מה עוד אפשר להגיד פה? נבוקוב היה אומר: 'אני תות שדה קפוא בתוך צלופן' (המשוררת בלה אחמדולינה, שפגשה את נבוקוב שלושה חודשים לפני מותו, ציטטה אותו מתייחס אל השפה הרוסית שלו, שפה של מהגר שגר שנים רבות מחוץ לרוסיה, כאל 'תות שדה קפוא' — ל"ר). חום בספרות — אני חושב שזה עניין מאוד סובייקטיבי. בשבילי החום, קודם כל, הוא הכישרון. רבלה או ג'ויס או קפקא — זה רותח, לא סתם חם. אני לא מתמצא בשאלה הזאת — היכן יש חום והיכן הוא איננו. אני כותב דברים קרים. אבל הספרות בסוף היא אותיות על נייר. החום הוא — הנה (נוגע בידי), זה חום אמיתי. וכל היתר זה נייר". 

___________________

שלוש שעות והיא מוכנה | קטע מתוך הסיפור "נסטיה"

סאווליי הצטלב, ירק על כפות ידיו, אחז בקת הברזל של האת, נאנק, הרים, התנודד, צעד כמה צעדים קטנים ומהירים ובהינף אחד הכניס את נסטיה לתנור. גופה הואר באור כתום. הנה זה! הספיקה נסטיה לחשוב כשהביטה בתקרת התנור המפויחת קלות. החום הסתער, עט עליה כמו דוב אדום ונורא, חילץ מגרונה געייה פראית, חייתית. היא פירכסה על האת. "החזק!" הרים האב את קולו על סאווליי.
"אני יודע את המלאכה..." נשען הלה על רגליו הקצרות והידק את אחיזתו בקת.

הגעייה התחלפה בנהמה שפרצה ממעמקי הבטן.
כולם התקהלו סביב התנור, רק האומנת התרחקה מעט, ניגבה את הדמעות בשולי שמלתה ומחתה את אפה.

העור על רגליה ועל כתפיה של נסטיה נמתח והחל חיש מהר להתכסות באגלי שלפוחיות. נסטיה התפתלה, השלשלאות ננעצו בבשרה ופצעו אותו עד זוב דם, אך לא הרפו, ראשה רעד רעידות זעירות, פניה נעלמו מאחורי פה אדום פעור. זעקה פרצה מתוכו כאשד ארגמן בלתי נראה.

"סרגיי ארקדייביץ', לא יזיק להפוך את הגחלים, שיתקבל קרום יפה", ליקק סאווליי את אגלי הזיעה משפתו העליונה.
האב תפס את המוט, תחב אותו לתוך התנור והפך את הגחלים ביד לא מיומנת.

"לא ככה, אלוהי־ים!" חטפה האומנת את המוט מידיו והחלה לגרוף את הגחלים לכיוונה של נסטיה.
גל חום חדש שטף את גופה. נסטיה איבדה את קולה. היא חירחרה ופערה את פיה כמו דג גדול, מגלגלת את לובן עיניה שהחליף צבעו לאדום.
"מימין, מימין", הציצה האם לתוך התנור וכיוונה את המוט שבידי האומנת. 

"אני רואה, רואה", החלה זו להפוך את הגחלים ביתר מרץ.
השלפוחיות התפקעו והתיזו מיצים, הגחלים רשפו, לשונות אש תכולות ניצתו בהן. שתן זרם מגופה של נסטיה ורתח. פרכוסיה של הנערה רָפוּ, היא לא חירחרה עוד אלא רק פתחה את פיה.
"באיזו מהירות הפנים משתנות", הביט עליה לב אילאיץ', "אלה לא פניה עוד".

"הגחלים בוערות!" הניע האב באי־שקט את כתפיו הרחבות, "שלא נשרוף את העור".
"תכף נכסה אותה ושתיצלה לה שמה. עכשיו היא כבר לא תברח לנו", הזדקף סאווליי.

"ראה הוזהרת, שלא תשרוף לי את הילדה".
"אני יודע את המלאכה..."
הטבח הניח את האת, לקח לידיו מְגוּפָה רחבה חדשה וכיסה את לוע התנור. התזזית פסקה באחת. בן רגע איבדו הכל עניין במתרחש.
"נו, אז אתה... זה..." גירד האב את זקנו והביט בקת האת המזדקרת מתוך התנור.

"שלוש שעות והיא מוכנה", מחה סאווליי את הזיעה ממצחו.
האב הביט מסביב כמחפש מישהו, אך נופף בידו בוויתור:
"מילא..."
"אשאיר אתכם לבד, רבותי", מילמלה האם והלכה.
האומנת התנהלה בכבדות בעקבותיה.
לב אילאיץ' בחן במבט קפוא סדק בארובת התנור.
"מה, סרגיי ארקדייביץ'", הניח האב אנדריי את ידו על כתפו של סבלין, "שנרביץ משחק קלפים — יהלום ופיק פיקח?"
"בזמן שממתינים?" צימצם סבלין את עיניו בפיזור דעת אל מול השמש, "קדימה, אחי. נרביץ".

קת הברזל נרעדה פתאום, מגופת הפח קירקשה. נשיפת ינשוף בקעה מירכתי התנור. האב זינק, לפת את הקת החמה, אך מיד נדם הכל.
"זו הנשמה יוצאת לה מהגוף", חייך הטבח חיוך עייף.

לכתבה במקור

לרכישת הספר