שתי גברות רציניות / יוענה גונן בהארץ
"שתי גברות רציניות": יצירת המופת של ג'יין בולז מתענגת על האחרות שלה
"שתי גברות רציניות", הרומן היחיד של ג'יין בולז, המספר על הרפתקאותיהן של שתי מכרות ניו־יורקיות אקסצנטריות, הוא ספר מרהיב וחריג כמו הסופרת שכתבה אותו. הוא מנפץ בהנאה מוסכמות ספרותיות
באמצע המאה שעברה הגיעה לשיאה אסכולת הביקורת החדשה, שבין שאר מאפייניה תבעה להימנע מכל התייחסות לסופר הממשי בניתוח יצירתו (חברי האסכולה קראו לזה "כֶּשֶׁל ביוגרפי"). תנועה ביקורתית זו שקעה כבר לפני כמה עשורים, אך הותירה אחריה מורשת של חרדה מסוימת מיצירת זיקה טמאה וארצית בין חיי הכותב ובין המסופר בספריו. ודאי תרמה לכך לא מעט גם העובדה שחייהם של סופרים נעשו משעממים בהרבה בעידן הנוכחי. עם זאת, במקרה של "שתי גברות רציניות" מאת ג'יין בולז, שראה אור ב–1943 ותורגם עתה לעברית, יהיה זה פשע שלא לפתוח בסקירה ביוגרפית קצרה — גם משום שסיפור חייה של בולז מעמיק את ההבנה של יצירתה, אבל בעיקר כי זה פשוט סיפור מרהיב שראוי לספר.
בולז נולדה ב–1917 למשפחה יהודית אמידה בניו יורק. תאונת רכיבה וזיהום חיידקי בברך, בהיותה בת 15, הותירו אותה עם רגל פגועה — ובזמן הטיפול הממושך היא פיתחה אהבה לספרות וגם מגוון חרדות עמוקות (בין הדברים שמהם פחדה: מים, חום גבוה, עטלפים, חרקים, מעליות, מחלות טרופיות ועוד). היא נישאה בגיל 21 למלחין והסופר פול בולז, אך חיי הנישואים שלהם נהפכו במהרה לחברות אפלטונית, כשג'יין מנהלת רומנים עם נשים ופול — עם גברים. היא תמיד היתה חריגה בסביבתה והתגאתה בכך, כפי שניכר מהכינוי המשועשע שאימצה לעצמה: קריפי הדייקית הקייקית (שמות גנאי לנכה, לסבית ויהודייה). בני הזוג בולז התגוררו במרכז אמריקה, בפריז ובניו יורק, עד שהשתקעו בטנג'יר שבמרוקו ב–1947 והקימו שם חוג ספרותי שכלל את טרומן קפוטה, ויליאם ס. בורוז, דג'ונה ברנס, טנסי ויליאמס וכותבים נוספים שהתארחו בביתם. בטנג'יר גם התחברה בולז לצעירה מקומית ששמה שֵׁרִיפָה, לסבית שהיתה האשה היחידה שניהלה דוכן בשוק המקומי. בולז התאהבה בה נואשות, ואילו שריפה כנראה היתה איתה בעיקר בשביל הכסף והמתנות שהרעיפה עליה. עשור לאחר מכן, כשבולז היתה בת 40, היא לקתה בשבץ שגרם להידרדרות בראייתה וביכולתה לכתוב (פול הזנוח חשד ששֵׁריפה הטילה עליה קללה, בייחוד אחרי שמצא שקיקים ובהם ציפורניים, שערות ערווה ודם וסת ברחבי דירתן המשותפת). בסופו של דבר היא מתה לבדה במנזר שבו טופלה בעיר מאלגה שבספרד ב–1973. כשהביוגרפית של בולז ריאיינה את שריפה במרוקו כמה שנים לאחר מכן, זו הביעה בעיקר לעג כלפי בולז, השבץ שבו לקתה והעובדה שמתה בודדה. אפשר היה לחשוב שבולז הכניסה אלמנטים רבים מהסיפור של שריפה ושלה ל"שתי גברות רציניות", הרומן היחיד שפירסמה, אלמלא העובדה שהוא ראה אור כחמש שנים לפני פגישתן.
ובכל זאת, כמעט כל אלמנט מהביוגרפיה שלה נכנס לספר בצורה זו או אחרת: חרדות, אלכוהוליזם, מסעות, רומנים עם נשים (ביניהם כאלה שמבוססים בעיקר על תשלום), הקשר הנצלני בין העולם הראשון לשלישי, חריגוּת עמוקה ותחושה כללית ש"נורמליות" היא רק מסיכה דקיקה שיכולה להתפורר בן רגע. הגברות הרציניות שעל שמן קרוי הספר הן כריסטינה גרינג ופרידה קופרפילד, שתי מכרות ניו־יורקיות אקסצנטריות, שמחפשות גאולה ושחרור ממקומן החברתי החונק, כל אחת בדרכה. מיס גרינג היא אשה בעלת נטיות דתיות מסוימות, שאוספת סביבה חבורת תימהונים המתגוררים בביתה ועל חשבונה. בשלב מסוים היא מחליטה למכור את ביתה המרווח ולעבור לבית צנוע על אי. כשגם זה מתחיל לשעמם אותה, היא ממשיכה לסדרת רומנים מוזרים עם גברים מפוקפקים, שדווקא באמצעותם היא מקווה להגיע למעמד של קדושה. בעלילה המקבילה נוסעת קופרפילד, הגברת הרצינית השנייה, עם בעלה לפנמה (שם היה ירח הדבש הממשי של בני הזוג בולז). היא חרדה מאוד מהמסע הזה, אך דווקא שם היא מוצאת אושר מסוים בזרועותיה של פסיפיקה, זונה מקומית צעירה. קופרפילד נוטשת את בעלה להמשך מסעותיו המאולצים ונשאבת לעולם של בתי מלון זולים, בתי זונות, ברים אפלוליים ואנשים שמעוניינים בעיקר בכספה. לקראת סוף הספר נפגשות גרינג וקופרפילד במסעדה בניו יורק. קופרפילד חזרה העירה עם פסיפיקה, שמנסה לעזוב אותה ללא הצלחה, ואילו גרינג הגיעה עם גנגסטר שלקח אותה לביתו ומשוכנע שהיא זונה. ההרפתקאות שעברו שינו את שתיהן במובנים מסוימים, גם אם לא הובילו אותן לגאולה: "מצאתי את האושר שלי, ואני שומרת עליו כמו זאבה, ויש לי כוח וסמכות עכשיו, ומידה של העזה", מסכמת קופרפילד.
תקציר העלילה הזה אולי נשמע הגיוני, אבל בפועל המבנה הנרטיבי של בולז מרדני, מתריס ומסרב להתארגן לפי הצורות הצפויות והמוכרות לנו. כל סצינה מתגלגלת באופן בלתי סביר לחלוטין, וכמו ברומן פיקרסקי מהסיוטים — עד שנמצא מעט היגיון בסיטואציה מסוימת, היא נקטעת באופן פראי ופתאומי ומתנגשת חזיתית במצב חדש ומבלבל. גם הדמויות עצמן, ובייחוד גרינג וקופרפילד, אינן מתמסרות לכללי ההתנהגות המצופים מאנשים נורמטיביים או אפילו למניעים המצופים מדמויות ספרותיות נורמטיביות. הן אאוטסיידריות במובן העמוק ביותר — לא שייכות לשום מקום וחריגות בהתנהגותן ובמיניותן — מה שמניב תוצאות מטורללות לחלוטין במפגש בינן ובין כל מי שנקרה בדרכן. סצנה אופיינית: מיס גרינג מכירה במסיבה את ארנולד, גבר בן 39 שגר עם הוריו ומזמין אותה לבלות את הלילה בביתו. "'נראה שאשאר', אמרה מיס גרינג, 'אף שזה מנוגד לספר החוקים שלי, אבל מצד שני עוד לא התחלתי אפילו להשתמש בספר החוקים שלי, אף על פי שאני שופטת כל דבר לאורו'". הלילה נגמר בכך שארנולד נרדם על הספה, אביו מנסה לשכב איתה ואמו צועקת עליה שהיא מופקרת. "'אני חוששת שאת לגמרי טועה', אמרה מיס גרינג, 'ואני מאמינה שיום אחד נהיה חברות נפלאות'. 'אני אודה לך אם תתני לי לבחור את החברים שלי בעצמי', אמרה אמו של ארנולד". כמו כל הספר, גם הסצינה הזאת מעוררת אי־נחת, צחוק פרוע ורצון עז שהספר הזה לא ייגמר אף פעם.
בולז מצליחה לבנות עוד ועוד תרחישים שמהלכים כמו לוליינים על הגבול הדק שבין ריאליזם לאבסורד ובין הומור קודר למועקה עולצת. לא מעט מהפלא הזה מתאפשר בזכות הסגנון שלה, שנינות יבשושית שגורמת להבלים להישמע כמו סוגיות הרות גורל ולדרמות נפשיות קטסטרופליות להצטייר כעניינים של מה בכך. התרגום הנהדר של דפנה רוזנבליט מצליח לשמר בעברית מלאת דקויות את הכתיבה הרזה־אך־מסוגננת הייחודית של בולז. בקצרה, "שתי גברות רציניות" הוא ספר חריג ומרהיב ממש כמו הסופרת שכתבה אותו (אין זה פלא שמרבית בני זמנה נרתעו ממנו, ורק ב–20 השנים האחרונות הוא זוכה לכבוד הראוי לו). הוא לא מנסה להיות נורמטיבי — הוא מתענג על האחרוּת שלו, רומס מוסכמות תרבותיות באותה עליצות שבה הוא מנפץ מוסכמות ספרותיות ומזכיר שספרות מעולה יכולה להרגיש כמו רכבת דוהרת לתוך תהום מנצנצת של חרדה קיומית. בקטע טוב, כאילו. אפשר בעצם לסכם את זה בשתי מלים, שנזרקות לפעמים בקלות רבה מדי אך הרומן הזה ראוי להן לגמרי: יצירת מופת.
באמצע המאה שעברה הגיעה לשיאה אסכולת הביקורת החדשה, שבין שאר מאפייניה תבעה להימנע מכל התייחסות לסופר הממשי בניתוח יצירתו (חברי האסכולה קראו לזה "כֶּשֶׁל ביוגרפי"). תנועה ביקורתית זו שקעה כבר לפני כמה עשורים, אך הותירה אחריה מורשת של חרדה מסוימת מיצירת זיקה טמאה וארצית בין חיי הכותב ובין המסופר בספריו. ודאי תרמה לכך לא מעט גם העובדה שחייהם של סופרים נעשו משעממים בהרבה בעידן הנוכחי.
עם זאת, במקרה של "שתי גברות רציניות" מאת ג'יין בולז, שראה אור ב–1943 ותורגם עתה לעברית, יהיה זה פשע שלא לפתוח בסקירה ביוגרפית קצרה — גם משום שסיפור חייה של בולז מעמיק את ההבנה של יצירתה, אבל בעיקר כי זה פשוט סיפור מרהיב שראוי לספר.
בולז נולדה ב–1917 למשפחה יהודית אמידה בניו יורק. תאונת רכיבה וזיהום חיידקי בברך, בהיותה בת 15, הותירו אותה עם רגל פגועה — ובזמן הטיפול הממושך היא פיתחה אהבה לספרות וגם מגוון חרדות עמוקות (בין הדברים שמהם פחדה: מים, חום גבוה, עטלפים, חרקים, מעליות, מחלות טרופיות ועוד). היא נישאה בגיל 21 למלחין והסופר פול בולז, אך חיי הנישואים שלהם נהפכו במהרה לחברות אפלטונית, כשג'יין מנהלת רומנים עם נשים ופול — עם גברים. היא תמיד היתה חריגה בסביבתה והתגאתה בכך, כפי שניכר מהכינוי המשועשע שאימצה לעצמה: קריפי הדייקית הקייקית (שמות גנאי לנכה, לסבית ויהודייה).
חדש! קפסולת קריאה של "שתי גברות רציניות"
בני הזוג בולז התגוררו במרכז אמריקה, בפריז ובניו יורק, עד שהשתקעו בטנג'יר שבמרוקו ב–1947 והקימו שם חוג ספרותי שכלל את טרומן קפוטה, ויליאם ס. בורוז, דג'ונה ברנס, טנסי ויליאמס וכותבים נוספים שהתארחו בביתם. בטנג'יר גם התחברה בולז לצעירה מקומית ששמה שֵׁרִיפָה, לסבית שהיתה האשה היחידה שניהלה דוכן בשוק המקומי. בולז התאהבה בה נואשות, ואילו שריפה כנראה היתה איתה בעיקר בשביל הכסף והמתנות שהרעיפה עליה.
עשור לאחר מכן, כשבולז היתה בת 40, היא לקתה בשבץ שגרם להידרדרות בראייתה וביכולתה לכתוב (פול הזנוח חשד ששֵׁריפה הטילה עליה קללה, בייחוד אחרי שמצא שקיקים ובהם ציפורניים, שערות ערווה ודם וסת ברחבי דירתן המשותפת). בסופו של דבר היא מתה לבדה במנזר שבו טופלה בעיר מאלגה שבספרד ב–1973. כשהביוגרפית של בולז ריאיינה את שריפה במרוקו כמה שנים לאחר מכן, זו הביעה בעיקר לעג כלפי בולז, השבץ שבו לקתה והעובדה שמתה בודדה.
אפשר היה לחשוב שבולז הכניסה אלמנטים רבים מהסיפור של שריפה ושלה ל"שתי גברות רציניות", הרומן היחיד שפירסמה, אלמלא העובדה שהוא ראה אור כחמש שנים לפני פגישתן. ובכל זאת, כמעט כל אלמנט מהביוגרפיה שלה נכנס לספר בצורה זו או אחרת: חרדות, אלכוהוליזם, מסעות, רומנים עם נשים (ביניהם כאלה שמבוססים בעיקר על תשלום), הקשר הנצלני בין העולם הראשון לשלישי, חריגוּת עמוקה ותחושה כללית ש"נורמליות" היא רק מסיכה דקיקה שיכולה להתפורר בן רגע.
הגברות הרציניות שעל שמן קרוי הספר הן כריסטינה גרינג ופרידה קופרפילד, שתי מכרות ניו־יורקיות אקסצנטריות, שמחפשות גאולה ושחרור ממקומן החברתי החונק, כל אחת בדרכה. מיס גרינג היא אשה בעלת נטיות דתיות מסוימות, שאוספת סביבה חבורת תימהונים המתגוררים בביתה ועל חשבונה. בשלב מסוים היא מחליטה למכור את ביתה המרווח ולעבור לבית צנוע על אי. כשגם זה מתחיל לשעמם אותה, היא ממשיכה לסדרת רומנים מוזרים עם גברים מפוקפקים, שדווקא באמצעותם היא מקווה להגיע למעמד של קדושה.
בעלילה המקבילה נוסעת קופרפילד, הגברת הרצינית השנייה, עם בעלה לפנמה (שם היה ירח הדבש הממשי של בני הזוג בולז). היא חרדה מאוד מהמסע הזה, אך דווקא שם היא מוצאת אושר מסוים בזרועותיה של פסיפיקה, זונה מקומית צעירה. קופרפילד נוטשת את בעלה להמשך מסעותיו המאולצים ונשאבת לעולם של בתי מלון זולים, בתי זונות, ברים אפלוליים ואנשים שמעוניינים בעיקר בכספה.
לקראת סוף הספר נפגשות גרינג וקופרפילד במסעדה בניו יורק. קופרפילד חזרה העירה עם פסיפיקה, שמנסה לעזוב אותה ללא הצלחה, ואילו גרינג הגיעה עם גנגסטר שלקח אותה לביתו ומשוכנע שהיא זונה. ההרפתקאות שעברו שינו את שתיהן במובנים מסוימים, גם אם לא הובילו אותן לגאולה: "מצאתי את האושר שלי, ואני שומרת עליו כמו זאבה, ויש לי כוח וסמכות עכשיו, ומידה של העזה", מסכמת קופרפילד.
תקציר העלילה הזה אולי נשמע הגיוני, אבל בפועל המבנה הנרטיבי של בולז מרדני, מתריס ומסרב להתארגן לפי הצורות הצפויות והמוכרות לנו. כל סצינה מתגלגלת באופן בלתי סביר לחלוטין, וכמו ברומן פיקרסקי מהסיוטים — עד שנמצא מעט היגיון בסיטואציה מסוימת, היא נקטעת באופן פראי ופתאומי ומתנגשת חזיתית במצב חדש ומבלבל.
גם הדמויות עצמן, ובייחוד גרינג וקופרפילד, אינן מתמסרות לכללי ההתנהגות המצופים מאנשים נורמטיביים או אפילו למניעים המצופים מדמויות ספרותיות נורמטיביות. הן אאוטסיידריות במובן העמוק ביותר — לא שייכות לשום מקום וחריגות בהתנהגותן ובמיניותן — מה שמניב תוצאות מטורללות לחלוטין במפגש בינן ובין כל מי שנקרה בדרכן.
סצנה אופיינית: מיס גרינג מכירה במסיבה את ארנולד, גבר בן 39 שגר עם הוריו ומזמין אותה לבלות את הלילה בביתו. "'נראה שאשאר', אמרה מיס גרינג, 'אף שזה מנוגד לספר החוקים שלי, אבל מצד שני עוד לא התחלתי אפילו להשתמש בספר החוקים שלי, אף על פי שאני שופטת כל דבר לאורו'". הלילה נגמר בכך שארנולד נרדם על הספה, אביו מנסה לשכב איתה ואמו צועקת עליה שהיא מופקרת. "'אני חוששת שאת לגמרי טועה', אמרה מיס גרינג, 'ואני מאמינה שיום אחד נהיה חברות נפלאות'. 'אני אודה לך אם תתני לי לבחור את החברים שלי בעצמי', אמרה אמו של ארנולד". כמו כל הספר, גם הסצינה הזאת מעוררת אי־נחת, צחוק פרוע ורצון עז שהספר הזה לא ייגמר אף פעם.
בולז מצליחה לבנות עוד ועוד תרחישים שמהלכים כמו לוליינים על הגבול הדק שבין ריאליזם לאבסורד ובין הומור קודר למועקה עולצת. לא מעט מהפלא הזה מתאפשר בזכות הסגנון שלה, שנינות יבשושית שגורמת להבלים להישמע כמו סוגיות הרות גורל ולדרמות נפשיות קטסטרופליות להצטייר כעניינים של מה בכך. התרגום הנהדר של דפנה רוזנבליט מצליח לשמר בעברית מלאת דקויות את הכתיבה הרזה־אך־מסוגננת הייחודית של בולז.
בקצרה, "שתי גברות רציניות" הוא ספר חריג ומרהיב ממש כמו הסופרת שכתבה אותו (אין זה פלא שמרבית בני זמנה נרתעו ממנו, ורק ב–20 השנים האחרונות הוא זוכה לכבוד הראוי לו). הוא לא מנסה להיות נורמטיבי — הוא מתענג על האחרוּת שלו, רומס מוסכמות תרבותיות באותה עליצות שבה הוא מנפץ מוסכמות ספרותיות ומזכיר שספרות מעולה יכולה להרגיש כמו רכבת דוהרת לתוך תהום מנצנצת של חרדה קיומית. בקטע טוב, כאילו. אפשר בעצם לסכם את זה בשתי מלים, שנזרקות לפעמים בקלות רבה מדי אך הרומן הזה ראוי להן לגמרי: יצירת מופת.
לרכישת הספר המודפס בלבד
