קשה להיפרד מ"טלוויזיה" של ז'אן־פיליפ טוסן / ניב הדס, הארץ
לרכישת הספר
שיר הלל לטלוויזיה או כתב אישום נגד ההשתעבדות למכשיר - מאיזו זוית שלא מסתכלים עליו, עושה חשק שספרו של ז׳אן פיליפ טוסן לא יסתיים
תירגמה מצרפתית: מיכל שליו, עורכת התרגום: דניס הרן בן־דרור
"הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התוכניות, אפילו עם הספורט". המשפט הזה, שפותח את "טלוויזיה", הרומן החמישי של ז׳אן־פיליפ טוסן (והראשון הרואה אור בעברית), בלגי שמתגורר בצרפת, הוא משהו שלא הייתי מסוגל להעלות על הדעת, לא כל שכן להוציא מפי בכזו הכרזה בומבסטית. למה שמישהו יעשה דבר כזה לעצמו? מילא חדשות, סדרות, תוכניות תחקירים, בידור או אירוח — כמי ששואב שעות הנאה מופרזות מהן גם זה נשמע לי מופרך — אבל ספורט? וגיבור ספרו של טוסן אינו אדם שאהדת הספורט זרה לו. "הפסקתי בסוף יולי", הוא מספר, "מיד אחרי סוף הטור דה פראנס. כמו כולם, צפיתי בשידור המקטע האחרון בדירה בברלין, בשלווה, זה היה המקטע של השאנז אליזה שהסתיים בספרינט מרשים של האוזבקי, אבדוג'פרוב, ואז קמתי וכיביתי את הטלוויזיה". כלומר, נמצא לפנינו מי שאינו עוד צופה פסיבי בתחרויות ובמשחקים, הוא גם בקי ומנתח את ההתרחשות (מאוחר יותר הוא גם מתוודה שההתמכרות שלו למסך הקטן החלה באליפות צרפת הפתוחה בטניס).
ואז, ממש בהמשך אותה פסקה, מתבהרים המניעים שהובילו להחלטה הדרמטית ונקבע הטון של הרומן כולו, שנע בין מודעות יתרה לחוסר מודעות מוחלט: "אני עדיין רואה בדמיוני את התנועה ההיא, תנועה פשוטה מאוד, רכה מאוד, שביצעתי כבר אלף פעם: הזרוע שלי נמתחת ולוחצת על הכפתור, התמונה מצטמצמת ונעלמת מהמסך. וזהו. וזה היה הסוף, זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי טלוויזיה".
הגיבור חסר השם של "טלוויזיה", שעבר לברלין הרחק מאשתו ההרה ובנם משום שקיבל מלגה כדי לכתוב דוקטורט באמנות, מתפייט ומתענג על ההחלטה שלו להתנתק מהצינור המרכזי של התרבות הפופולרית. לאורך רגעים ארוכים הוא נושא מונולוגים הגותיים שנדמים כפרודיה משעשעת של טוסן על חשבון "על הטלוויזיה" של פייר בורדייה (ובכלל, זה ספר מצחיק מאוד). "הטלוויזיה מציעה מחזה ראווה", קובע הגיבור, "לא של המציאות (בקטן יותר, הייתי מוסיף, איני יודע אם הזדמן לכם לצפות בטלוויזיה), אלא של הייצוג שלה. במבט ראשון, אותו ייצוג נייטרלי לכאורה של המציאות, שהטלוויזיה מציעה בצבע ובשני ממדים, אכן נראה אמין יותר, אותנטי יותר, מתקבל על הדעת מהייצוג המעודן יותר והעקיף הרבה יותר, שהאמנים משתמשים בו כדי לבטא את המציאות ביצירותיהם... כאשר הטלוויזיה מייצגת את המציאות היא מייצגת אותה כשלעצמה, ללא כוונה, אפשר לומר, מתוך דטרמיניזם טכני ותו לא, מתוך חוסר שליטה".
לאחר מכן הוא יורה זרם תודעה שחלקו שיר הלל למכשיר, חלקו פלשבק פוסט־טראומטי: "היו שם סדרות אמריקאיות נוסחתיות, היו שם קליפים, היו שם שירים באנגלית, היו שם סרטי תעודה, היו שם סצינות מסרטים שהוצאו מהקשרן... זה היה שידור חי, הקהל מחא כפיים לפי הקצב, היו שם פוליטיקאים, זה היה קרקס, היו שם אקרובטים, זה היה שעשועון, היה שם אושר, צחוק של הלם ותדהמה, חיבוקים ודמעות, והיתה שם זכייה במכונית בשידור חי", במה שנמשך עד כדי היאבדות בקריאת הדימויים והישאבות לתוכם, עד כדי חוויית האירוע עצמו.
כתב האישום האנליטי כלפי ההשתעבדות לטלוויזיה אינו מסתיים כאן. "אחת התכונות המרכזיות של הטלוויזיה", ממשיך הדוקטורנט, "כאשר היא פועלת, היא העוררות התמידית שהיא יוצרת אצלנו באופן מלאכותי, למעשה, היא פולטת ללא הרף אותו לעבר התודעה שלנו, גירויים קטנים מסוגים שונים, חזותיים וקוליים, שמעוררים את תשומת לבנו ומעמידים את תודעתנו על המשמר... ובמקום לגייס מחדש את כוחותיה לקראת מחשבה היא מרפה אותה ומניחה לעצמה להיסחף בשיטוט פסיבי לאן שיישאוה בשגיונותיהם הדימויים המוצגים לה".
אלא שזהו ממד אחד בלבד של "טלוויזיה"; ציר שסביבו חגה העלילה החסכנית — השקיית עציצים של השכנים שנסעו למשך הקיץ, טיול לפארק שכולל שחייה בעירום, ביקור בספרייה ומפגש לעת ערב עם חבר — וחגות מחשבותיו של הגיבור — עיקר הטקסט — שמרגע שגמר בלבו לא לצפות בטלוויזיה, אינו יכול להפסיק לחשוב בכפייתיות על צפייה בטלוויזיה.
בד בבד עם האקט, שלכאורה ננקט כדי שיוכל לכתוב ללא גירויים מיותרים את הדוקטורט, מגיעות הצהרות גאוותניות בפני כל מי שהוא פוגש על הפסקת הצפייה, שיותר ויותר מתחוורות כסיבה האמיתית למהלך שסוחט ממנו כל חיוניות. הצרה היא שכולם, להפתעתו ולאכזבתו, מגיבים באדישות. "כשדלון חזרה סוף סוף לטלפון", הוא משחזר שיחה עם אשתו הרחוקה, "הודעתי לה בשקט שהפסקתי לראות טלוויזיה. חיכיתי בשלווה לתגובה הראשונית שלה, האם תהיה זו הערכה, או הפתעה? שיוויתי לקולי חגיגיות מסוימת כדי לומר לה זאת, ולא הייתי בטוח אם היא תברך אותי מיד, תמצא איזו מלה טובה להצדיע ליוזמה שלי, תדגיש את בהירות המחשבה שלי, למשל, או שמא את אומץ לבי, או שפשוט תהיה מופתעת ותדרוש ממני הסברים נוספים (הסברים שלא רציתי במיוחד לספק)". או אז היא מייבשת אותו ועונה: "כן, גם אנחנו לא רואים כאן יותר מדי טלוויזיה".
הוא כל כך אובססיבי ומשותק מהגמילה, שבערך במחצית הספר מבינים שכל אותם חיבוטים, ייסורים, תעוקה וזיכרונות נמשכו על פני פחות מיממה. בשלב מסוים, כדי להקל את הסבל, הוא קורא את לוח השידורים בעיתון: "כבר זמן מה הבחנתי שהמקום המוקדש ללוח השידורים בעיתונים הולך וגדל בהתמדה בעשור האחרון, באופן אטי וערמומי, בלתי מורגש ובלתי נמנע. אם בתחילה היה לו די בעמוד אחד, לרוב העמוד האחרון או הלפני אחרון של העיתון, בהדרגה החל לנגוס בשטחים נוספים והשתלט על שני עמודים, שלושה או ארבעה, כל עוד לא הוקדש לו מוסף שלם. אם כן, היה חשש סביר שבעתיד הקרוב אותו לוח שידורים ייצור לעצמו ראש גשר בדפים הראשונים ואז יתקדם בו בזמן לפנים ולאחור עד שבסופו של דבר שני הקצוות יאחדו כוחות ולא יותירו לחלק השפוי של העיתון אלא מסדרון צר לקיים בו דיון ישיר בענייני דיומא".
מה שיפה הוא שכל פסקה של טוסן, גם כשהוא מדבר על ציור רנסנסי גרמני בימי המלך קרל החמישי וגם כשהוא מתאר את גיבורו מותש אחרי צפייה במשחק טניס של חמש מערכות, מלאה בהבחנות דקות, עמוסות הומור שורף וכתיבה מרוממת נפש כמו קצפת אוורירית, או גרסה מכילה ומרוככת של מישל וולבק. כל דמות (החבר שממלא מקום ללא סמכות אצל פסיכולוג, הספרנים בספרייה הציבורית), סצינה (הטיסה בשמי ברלין, השקיית העציצים הכושלת) ותיאור אווירה (הפארק ביום חמסין ברלינאי) עושה חשק ש"טלוויזיה" לא ייגמר. ואם ייגמר, תמיד אפשר לפתוח טלוויזיה.
