"בלונדיניות גבוהות": לסלבריטאים-לרגע אין זכות להוריד פרופיל ולהישכח / נעם פרתום, הארץ
מפיק של סדרת ריאליטי על כוכבות-עבר בלונדיניות יוצא למרדף אחרי זמרת שהורשעה ברצח אמרגנה. בספר פרוע שהקדים את זמנו מבהיר ז׳אן אשנוז איך אנו כולאים את כוכבינו בתוך דימוי ולא נונתים להם חנינה מהזיכרון הפומבי
נעם פרתום, ״הארץ״ ספרים, 1.9.2017
ביום שבו דודו טופז חנק את עצמו במקלחת של בית המעצר ניצן ברמלה, יום קיץ יוקד באוגוסט 2009, תפסתי מונית כדי לצנן קצת את הזיעה של עצמי. ברדיו היו דיבורים קדחתניים על פרשיית התקיפות ועל ההתאבדות, ונהג המונית סובב אלי את ראשו כשעמדנו ברמזור אדום ואמר: "אז מה את אומרת על דודו? איך זה יכול להיות — איש שהיה לו הכל — איך הוא עשה לנו את זה... כמה אהבנו אותו".
האמירה הזאת נשארה איתי. הרגשתי שמעבר לסיפור הפרטי של טופז היא מצליחה ללכוד ולתמצת תופעה אנושית מודרנית רחבה יותר, היבט מהותי של תרבות הסלבס במאה ה–21. באינטרנטית אפשר לקרוא לאספקט הזה "שגעת הקליקבייט". אני מתכוונת לכל הפיתיונות המסורתיים והנדושים שקשורים לכוכבני עבר, דוגמת "מה קרה לילד הפלא שצלל לתהום הנשייה", "לאן היא נעלמה???" "ככה הם נראים היום. צפו".
כידוע, משהו בהתנהלות המדיה בימינו מציית באופן גרוטסקי לעיקרון הפנאופטיקון שהגה עוד ב–1787 הפילוסוף המדיני והמשפטן ג'רמי בנתם. הפנאופטיקון (פן: הכל; אופטיקון: לצפות, להתבונן) הוא מתקן אדריכלי בצורת בניין דמוי טבעת, שבמרכזו מגדל מנוקב חלונות גדולים, הפונים אל פנים הטבעת. זו מערכת ארכיטקטונית שתפקידה לארגן ולמשטר את החברה, שעיקרון הפעולה שלה הוא בידוד ומעקב מתמיד באמצעות התבוננות.
במלים אחרות, כולם רואים את כולם כל הזמן. לא רק הסוהרים את האסירים, אלא גם האסירים אלה את אלה. איש אינו יכול לחמוק מהיותו נראה ומפוקח. איש אינו יכול להיעלם אל מחוץ לרדאר. את הקונספט של שליטה במרחב באמצעות המבט אפשר ליישם בבתי סוהר, בתי מקלט, בתי ספר, בתי מחסה, מפעלים ותאגידים. בעידן הסייבר אפשר להחיל אותו על כולנו, ובפרט על מפורסמים.
ז'אן אשנוז, מחבר הספר החדש, המוצלח והפרוע של הוצאת לוקוס, "בלונדיניות גבוהות", גורס במובלע שמהרגע שבו הופקעה ממך האנונימיות שלך ונבעטת אל מתחת לזרקור הרגולטיבי של העין הציבורית — הלך עליך. מעכשיו לא משנה כמה קצרות, עלובות ופתטיות היו 15 דקות התהילה שלך, אתה תחת מעקב. אתה רשום בספר דברי הימים הפנאופטיקוני של הידוענים־לרגע לדיראון עולם, חקוק בתודעה הקולקטיבית המדומיינת ואין לך שום דרך למחוק את עקבותיך. אין לך זכות או אפשרות להוריד פרופיל ולהימוג.
נחזור לרגע לדודו טופז. הוא לא רצה להיעלם בשום פנים ואופן, הוא רצה בדיוק את ההיפך: להיות כוכב התמיד שזורח עלינו בשוכבנו ובקומנו. אבל למה התכוון נהג המונית כששאל "איך הוא עשה לנו את זה?" הרי טופז לא "עשה לנו" כלום. כלומר, הוא בהחלט גרם עוול נורא לאבי ניר(מנכ"ל קשת), לשירה מרגלית (המשנה למנכ"ל רשת) ולסוכן השחקנים בועז בן־ציון, שהוכו ונחבלו קשות, ולעוד כמה שחטפו איומים והפחדות. אבל "לנו" כציבור, כאומה, הוא לא עשה דבר.
עם זאת, הסיפור של טופז העסיק אותנו בדיוק בגלל האשליה הפנאופטיקונית שהמדיה יוצרת. היא גרמה לנו להאמין שטופז הוא ענייננו. האמנו שהוא משלנו, שהכרנו אותו, שהבנו מי הבנאדם ומה מניע אותו — והנה הוא התהפך עלינו. איך זה ייתכן? איך הוא יכול היה לבגוד בנו ככה, הרי כל כך אהבנו אותו.
באותו אופן אנחנו מרגישים שיש לנו זכות לדעת גם מה קרה עם כל מיני מפורסמים לרגע, שהסתלקו מחיינו ומהמרקע וירדו מגדולתם. היו ימים שהם מילאו את מדורי הרכילות וידענו עליהם הכל, ראינו להם כל הזמן והם היו חלק מדיאטת העדכונים השוטפים שלנו. ופתאום מה? בלעה אותם האדמה? לא מקובל. לא הגיוני. התרבות המודרנית מאכילה אותנו את הלוקש שלפיו אין נפלא יותר מלהיות סלב. כל אלה שנגעו בשגב התהילה רק מחכים להתגלות שוב ולהישזף תחת מבטינו, לא ככה?
אז לא. לא ככה. לא במקרה של גיבורת "בלונדיניות גבוהות", גלוריה סטלה (גלוריה מלשון גלורי — תהילה, כבוד, הילה; סטלה — כוכב בלטינית). היא כוכבת בלונדינית גבוהה, זמרת בעלת שני להיטים שזכתה לתהילת בזק — מופע באולימפיה, סיבובי הופעות באמריקה, מקום שלישי במצעד המכירות, תצלומים, חתימות, מועדון מעריצים, סרט קולנוע באופק. הכל נראה מבטיח מאוד, עד שז'ילבר פלון — מאהבה ולימים אמרגנה — צנח מהקומה הרביעית במורד פיר מעלית. סטלה נכלאה בעוון רצח ולאחר שחרורה נעלמה מעיני הציבור. בפתיחת הרומן פול סלבדור, מפיק תוכניות דוקו־ריאליטי, נחוש לשלוף את סטלה מתהום השכחה לטובת מיזם טלוויזיוני שערורייתי ופורץ דרך: סדרת ריאליטי על בלונדיניות גבוהות בקולנוע, באמנות ובחיים עצמם.
זה נשמע קצת כמו ספין־אוף מופרז על קורותיהן המפוקפקים של שתי בלונדיניות אחרות: השחקנית והזמרת לינדזי לוהן והידוענית, הדוגמנית ואשת החברה פריס הילטון,שישבו בכלא כמה פעמים, נעצרו יותר מפעם אחת בגלל נהיגה בשכרות והפרת תנאי המבחן שלהן וכיכבו בצהובונים האמריקאיים. מדהים להיווכח שאשנוז הוא סוג של נביא עכשווי. הרומן "בלונדיניות גבוהות" ראה אור בצרפת ב–1995 — הרבה לפני שלוהן והילטון בכלל ידעו מה הם תנאי מבחן ואף לפני שהקונספט של תוכניות מציאות קנה לו אחיזה איתנה כל כך בטלוויזיה.
ובחזרה לעלילה: המפיק סלבדור מפתח כל מיני תיאוריות מקושקשות על בלונדיניות — טבעיות או מחומצנות, "חמות" מול "קרות" — שזכו לחשיפה בתקשורת. בקצה אחד של הסקאלה הוא ממקם את הבלונדיניות הנצחיות מרילין מונרוובריז'יט בארדו ובקצה השני את ג'ין הארלו ודוריס דיי, אבל מעל לכל הוא להוט בנוגע לבלונדיניות שהיוקרה והפרסום חננו אותן רק ממש בקטנה, ובראשן גלוריה סטלה שלנו, שאותה הוא מועיד להיות הסטארית של הפרויקט שלו. סלבדור מוכן להשקיע לא מעט מאמצים ומשאבים כדי לאתר את סטלה ולשם כך הוא שוכר את שירותיו של חוקר פרטי ששמו ז'וב. מנקודה זו העלילה מתחילה להסתחרר ולהתפתל ונהפכת למרדף סטירי ורווי כישלונות, מארבים, מעקבים, החמצות ודרמות. בלשים ועוזרי בלשים מצטרפים, מופעלות פרוטקציות ומבוצעות סחיטות, מטוסים חוצים יבשות הלוך ושוב.
סטלה, הבלונדינית המיתית, נחושה לא להימצא ומעבר ליכולתה כזמרת מתברר שהיא ניחנה בכישרון התחמקות והסתוות מכובד. מדובר באשה שיודעת להגן על עצמה, סוג של רמבו ממין נקבה — ספק ברבי־בילבי כל יכולה, ספק אמזונה רצחנית על־טבעית — שמצליחה להשמיד את אויביה ובעיקר לתעתע בהם. על פניו נראה שהיא מיישמת את מיומנותה בשיטות ההגנה העצמית בקלות מטרידה, אבל החל בשלב כלשהו מתחוור שהתנהגותה ואורח חייה גובים ממנה מחירים רגשיים כבדים.
הספר, שנדמה בתחילה כרומן בלשי, מתגלה עד מהרה כמותחן פסיכולוגי מורכב למדי. הרמז המובהק הראשון לכך שלפנינו יצירה החוקרת את התהליך המנטלי העובר על הגיבורה הוא הופעתו של בליאר — גבר מיניאטורי שצץ על כתפה של סטלה ברגעי מצוקה ומשבר, מייעץ לה ומדרבן אותה לפעולה ולקבלת החלטות (לא תמיד מבריקות, בלשון המעטה).
מעבר ליסוד הפנטסטי־הפופי ולהתכתבות עם הדימוי השכיח של שטן או מלאך זערוריים שמייעצים לפרוטגוניסט ומנחים אותו, הדיאלוג עם בליאר מבהיר שהגיבורה היא אשה מיוסרת יותר מכפי שחשבנו. סטלה היא אמנם בלתי מנוצחת כלפי חוץ, אבל היא גם די מעורערת בנפשה. בלשיו של סלבדור דולקים אחריה, אך היא מתבצרת בהחלטתה לא להתעמת עם עברה הסלבריטאי ועם שברו האפל, ומשלמת מחיר גבוה (ומוחה המשובש וההוזה מעיד על כך).
לאורך העלילה עוברת סטלה מסע התפתחות רגשי — אודיסיאה כאוטית, מוזרה ואדירת ממדים על פני הגיאוגרפיה הפיזית והטופוגרפיה של הנפש — ולאחר מגוון זוועות וטלטלות שונות ומשונות היא נכונה לבסוף לסוג של אינטגרציה זהותית: מפגש בין שני קצות ישותה — האשה שהיתה בעברה הזוהר ודמותה כיום, לאחר שקיעתה העגומה.
בסיום הרומן סטלה מרפה ממאמצי הבריחה וההסתתרות. אשנוז רומז שהיא הבינה שלא משנה כמה תכער את עצמה (חלק ניכר מתחילת הרומן מוקדש לאנרגיה שהיא משקיעה בהסתוות, בניסיון להעיב על יופיה ולטשטש את המראה הבלונדי הנוצץ שלה) ולא משנה לאן תלך, היא לא תצליח להימלט מפני ההיסטוריה הסלבריטאית שלה. לידוענית בדימוס אין מנוס אלא להשלים עם עברה ולקחת עליו בעלות.
הסוף אופטימי. הדחקת הפרסום והכלא מתחלפת בכניעה של סטלה לתביעה שתחזור אל אור הזרקורים והמצלמות. הפתרון הזה, שלאורך כל הרומן הגיבורה נסה מפניו, מתגלה כמתוק. כאילו סיפור המתח התזזיתי נהפך בבת אחת למין ספר "פיל גוד" או לקומדיה רומנטית. המתיקות הזאת מרככת מעט את הביקורת החברתית הדרמטית שמוטחת בקורא לכל אורך מסע הבריחה. בתמצית, הביקורת מתייחסת לאופן שבו אנחנו כולאים את הכוכבים שלנו בתוך דימוי ולא נותנים להם חנינה מהזיכרון הפומבי.
הרומן הזה מבטיח חוויית קריאה מאתגרת, סוחפת ומתגמלת. הכתיבה של אשנוז עמוסה בהתייחסויות לספרי שרלוק הולמס וג'יימס בונד, לרומנים של ולדימיר נבוקובולסרטים של אלפרד היצ'קוק. סגנון הכתיבה הקולח, ההיתולי, רב ההמצאה והווירטואוזי שלו הזכיר לי לרגעים יוצרים גאוניים משלנו דוגמת אורלי קסטל־בלום וחנוך לוין. הקצב המהיר והגיבורה הפראית, הגחמנית והעשויה ללא חת גרמו לי לדמיין את סטלה כבת דמותה של אומה תורמן בסרט "להרוג את ביל".
הספר הזה הוא תמהיל פופ פוסט־מודרני צבעוני, מופרע ומענג. באמצע יש קצת רגעים חלשים ומטרחנים, אבל שווה להתגבר עליהם לטובת ההתחלה המצוינת והסוף שובה הלב והמתוק — שמצליח להיות מפתיע ומתבקש בו בזמן, כמו בכל יצירת פופ ראויה לשמה. התרגום של ארז וולק כיפי, טבעי וזורם.
הוצאת לוקוס שמה לה למטרה להביא לקהל הישראלי ספרות עולם עכשווית רעננה וחדשנית — הן מבחינת התוכן והן מבחינת המבנה והשפה — והיא מצליחה בכך שוב ושוב.
