זיכרונותיו של חבר
אוקטב מירבו. תרגום מצרפתית: רותם עטר. הוצאת לוקוס, 132 עמודים, 55 שקלים

"בשבוע שעבר מת חברי שארל ל'", כך מתחיל הספר הזה, "זיכרונותיו של חבר", ומיד יסביר לנו המספר שהוא לא היה ממש חבר קרוב של שארל, וכי לומר עליהם שהיו חברים זאת בעצם הגזמה גמורה. הם לא נפגשו אלא לעתים נדירות ביותר. לפעמים נתקלו זה בזה ברחוב, פעם בחמש או בשש שנים. תמיד ניהלו אותה שיחת חולין על כך שחייבים כבר להיפגש, כן כן חייבים, בקרוב, כן בהחלט!

המספר לא יודע עליו הרבה, פרט לכך שהוא אדם טוב, וכי לפעמים נדמה שהוא היה טוב במובן הרע. כלומר, עוד אחד מהאנשים האלה שאנחנו פוגשים ואין דבר אחר לומר עליהם, האנשים האפורים, הסתמיים, שאנחנו לא מדמיינים שיש להם אפילו מחשבה מעניינת אחת.

אל ביתו של המספר מגיעה אלמנתו של שארל, אשה שמעולם לא פגש. היא מתוארת כאשה קטנה, בעלת חזות חדגונית ומחודדת. היא מפתיעה את המספר עם כתב יד של שארל, שמצאה במגירה, והיא מבקשת ממנו לקרוא כי אולי, היא חושבת בקול רם, תוכל להוציא אותו לאור ולקושש עוד קצת כסף למחיה.

שניהם לא ממש מאמינים שאולי היה בשארל משהו באמת. "הוא לא היה גאון גדול, האיש האומלל...", אומרת האלמנה, והמספר נבעת מהמשימה שהוטלה עליו ומציע לה לקרוא בעצמה את כתב היד. דבר כזה לא עולה בדעתה וכדי להיפטר ממנה הוא מסכים. עולה בדעתו לזרוק את כתב היד לפח, אבל הוא לא עושה את זה. הוא פותח אותו וקורא. המלה הראשונה היא "זיכרונותי", ולאחר מכן מופיעים משפטים שהוא מגדיר ככאלה שמותירים אותו המום. כאן מתחיל הסיפור של שארל, אלה הם זיכרונותיו של האדם האפור, פקיד שאיש לא שם לב לקיומו. אפילו אשתו לא הכירה אותו וסלדה ממנו. הוא מהאנשים שאפשר בנקל לחשוב עליהם שבכלל לא היה להם עולם פנימי. אלא שהפקיד משאיר אחריו זיכרונות ומחשבות, ומסתבר שזהו אדם שחי את כל חייו בתוך הראש שלו, וכי היו לו מחשבות רדיקליות על הקיום האנושי.

איור של טקס שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, 5 בינואר 1895. עולם כמנהגו נוהג צילום: Henri Meyer / Bibliothèque nationale de France

בזיכרונותיו הוא מספר על ילדות נוראית ומתאר כיצד אמו ניהלה רומן עם המורה הפרטי שלו. אולי כך למד לשתוק. בהיותו בן 20 נשלח לעבוד בפריז הגדולה, המפחידה. שמונה ימים אחרי שהגיע נרצחה זקנה בחדר הסמוך לחדר העבש ששכרו לו הוריו. העלם הצעיר מואשם ברצח וממתין לילה טראומטי במעצר. הוא פסיבי לחלוטין, לשוטר המגיע לזירה הוא לא אומר שלא רצח.

המעצר והמפגש עם העצורים האחרים מוליד בראשו הרהורים על הקיום האנושי — על החוק, המשפט, העוני, הפשע והמוות; על האנשים המפחידים שהם הפושעים והעניים, חלאות המין האנושי שהחברה מכניסה לתאים, והוא מגלה שהוא אוהב אותם, שיש בו אהבה עצומה לכל אחד מהם.

במקום להירתע מהזוהמה האנושית שאליה נחשף, לשארל ל' יש הארה: "הכלא היה עבורי, באמת ובתמים, סדק של אור שדרכו ראיתי את תחתית תהום האומללות", הוא כותב.

המבט שלו על הקרקס האנושי כמעט סטואי. אפילו על הרוצח האמיתי שמנסה להפליל אותו הוא אינו כועס "הרגשתי שנולד בי רגש חדש, עמום עדיין, רגש שלימים נהיה פילוסופיית החיים שלי, ואני יכול לנסח אותו למענכם כך: יש להיות תמיד לצד אלו החיים, ונגד המתים".

שארל משווה בין הרוצח האמיתי, שאותו הוא מכיר, לנרצחת. היא תמיד היתה זעופה ונרגנת, ואילו הוא היה טיפוס עליז, השרה אווירה של חביבות, של ציניות מבודחת, ונהג לשיר לעצמו מנגינות עליזות. הוא מהרהר אם אין זו סיבה מספקת לחשוב שטוב שהוא חי והיא מתה? האין זו ברירה טבעית? האם אין לנסיבות החיים מקום בכתבי האישום?

כעת יעלו ויבואו מחשבותיו הרדיקליות על מערכת המשפט. השופט יתואר כאדם קירח, ורוד ושמן, נראה כמו סתם אחד, עובר אורח, ברנש אלמוני. "כן, לאיש הזה, ששפט אחרים, שהונם, כבודם וחייהם של בני אדם הונחו לפניו שיעשה בהם כרצונו, היתה חזות חסרת כל ייחוד, הוא נראה לי כצל חסר פנים, בבואה חולפת של אדם". הוא לא מוצא בו שום סימן, גופני או מוסרי, שמעיד על יכולת יוצאת דופן. באותה מידה יכול היה השופט להיות רופא או חנווני או נוטריון. הוא לא מוצא בתווי פניו רמז לעליונותו השיפוטית והאזרחית, רק כתמי בינוניות בלתי נמחים. השופט הוא אדם רגיל והחיים שלנו נמצאים בידיו של אדם בינוני שעוד יקודם לדרגה שיפוטית עליונה.

ומה בנוגע לפושעים? מי הם הפושעים שהחברה סוגרת בכלובים? הוא קורא להם "פושעים מרעב". מהשהות בחברת האספסוף — רוצחים, נוודים, גנבים, שיכורים — הוא מבין שהחברה מטפחת את הפשע בהתמדה ובעקביות, "והיא עושה זאת באמצעות העוני. אפשר לומר שבלעדי הפשע אין החברה יכולה לתפקד. החוקים שהיא מחוקקת והעונשים שהיא מטילה אינם אלא תרבית של עוני... היא זקוקה לעניין משום שהיא זקוקה לפושעים — כדי לבסס את מרותה ולהשליט סדר בכלכלה שלה".

רומן קצר זה, אולי נובלה, התפרסם לראשונה כסיפור בהמשכים בעיתון היומי "לה ז'ורנל" מנובמבר 1898 ועד אפריל 1899. ייתכן כי קוראיו חשבו בתחילה כי הם קוראים סיפור בלשי, אבל זה אינו סיפור בלשי הדן בשאלה מי הרוצח. אם כבר זהו סיפור בלשי במידה שבה הנפש והמחשבה האנושית הן נושא לפענוח אינסופי. הסופר, אוקטב מירבו, מתחקה אחר עולמו הפנימי ותובנותיו של מי שהיה נראה תמיד לסביבתו כאדם חלש, נרפה, כפוף, חסר דעה, וכעת מסתבר שפשוט בחר לחיות רק בפנים, אף פעם לא בחוץ.

חשוב למקם את הספר בהיסטוריה אף על פי שבעת הקריאה נראה לעתים כי נכתב זה עתה. מירבו פירסם אותו בסוף המאה ה–19, כמה שנים אחרי משפט דרייפוס הראשון, תפוח האדמה ששרף את האצבעות של הרפובליקה. את המלים ששם בפיו של הפקיד בוודאי שלא היה קל לבני התקופה לבלוע, גם לבני תקופתנו המסוימים לא יהיה קל. לא ברור אם מייאש או מנחם שעולם כמנהגו נוהג. מייאש, כי כלום לא משתנה. מנחם, כי אפשר להפסיק להיות נדהמים.

בסופו של דבר, אחרי ששמו של דרייפוס טוהר, המשיכה הרפובליקה באין מפריע, כך גם מערכות החוק והצדק — אילו מלים יפות הן אלה, חוק וצדק. מירבו כתב כתב אישום חריף ומבריק שבו הוא מאשים את העולם "העליון" בכך שהוא מייצר את העולם "התחתון", את העוני ואת הפשע (שניים שבאים תמיד יחדיו) כדי שיוכל להמשיך לקיים את עצמו ולרחוץ באמבטיה המפנקת של המכובדות, הצדקנות והטהרנות. זה ספר קטן, רק 132 עמודים של פנינים.

לרכישת הספר

למקור המאמר