הסופרת המתגיירת ג'מייקה קינקייד יודעת בדיוק מה לא בסדר בישראל

הסופרת ג'מייקה קינקייד, שזכתה בשבוע שעבר בפרס דן דוד, היא אחד הקולות השחורים החשובים בעולם. כמי שמבקרת בישראל זו הפעם החמישית אחרי שהתגיירה, היא מסבירה למה כדאי שנפסיק להתקרבן ולהתגעגע לעבר מדומיין ואוטופי, ונתחיל לחשוב איך מפתחים קדימה את המדינה

ג'מייקה קינקיידעלתה על במת האודיטוריום באוניברסיטת תל אביב והיטיבה את משקפי הראיה הגדולים והאופנתיים שעל אפה. כמו הדוברים האחרים, קינקייד ביקשה קודם כל להודות למי שבחרו בה לאחת מזוכי פרס דן דוד – פרס שמעניקות מדי שנה קרן דן דוד ואוניברסיטת תל אביב על מצוינות ותרומה לאנושות, במגוון תחומים. לאחר מכן פנתה קינקייד לבתה ולבנה, שישבו בקהל, ובנימה נרגשת ביקשה להודות גם להם ולברך על הרגע הזה, שבו הם יכולים לראות כך את אמם. "אדבר בקצרה", הוסיפה כשמחיאות הכפיים נשמעו. היא ליכסנה מבט ובנימה ממזרית סיננה: "אני מקווה שאינכם מריעים לי על ההבטחה לקצר". לא עברה דקה מהרגע שהחלה לדבר והקהל נשבה בקסמה.

אישה מרובת סתירות ונקודות מבט היא קינקייד. בבגד הסגול הרך שלבשה, בחזותה המיושבת, בשיערה הקלוע האסוף ברשת ומוגן במטפחת, ובעיקר בנימת קולה הרכה והמבטא המתנגן שלה, תערובת בריטית־קריבית, אפשר כמעט לטעות ולייחס לה גם מזג ספרותי מתון ועדין. אבל הספרות של קינקייד, אחת הכותבות האפרו־אמריקאיות החשובות והנודעות בעולם, ומהדמויות המובילות בספרות הקריבית, היא הכל פרט לעדינה. באנגלית האימפריאלית שבפיה - שבנאומה הדגישה כי אינה שפת האם שלה, אך היא השפה היחידה שהיא מכירה - היא היטיבה לאורך שנים להצליף ולצרוב. לדייק את חוויית חייו של מי שכל מרכיב בזהותו נגזל ממנו בידי כובש אימפריאלי: ארצו, התרבות שלו ואפילו שפת אמו. כל זה עשוי להזכיר לקורא המקומי מציאות אחרת, רלוונטית יותר לחייו; אבל קינקייד, שהתגיירה לפני שנים וזהו ביקורה החמישי בישראל, זהירה בהשוואות.

"קראתי על חוק הלאום החדש שלכם, ההחלטה נגד השפה הערבית כשפה רשמית, וקיוויתי שזו לא אמת", אמרה קינקייד כמה שעות לפני הטקס, בראיון שנערך במלון בו השתכנה, על שפת הים בתל אביב. "עניין השפה, כל החוקים האלה, הם ניסיון לגרום לרגע הזה, ניצחונה של ישראל, לקפוא בזמן. זה לא מחזיק וזו לא דרך להבטיח דבר. העיסוק הזה בעבר נהפך ללא בריא. זו נוסטלגיה משונה לפנטז על העבר, על בניית בית המקדש. כל חברה צריכה לבחון את עברה, אבל אי אפשר להביא את העבר להווה, אי אפשר להפוך את הזיכרונות הקדומים למציאות. נגיד שתבנו את בית המקדש, מה אז? בית לאומי ליהודים היה רעיון מצוין, אבל אתם שם, מה עכשיו?".

עכשיו ישראל מתקשה להחליט מהו הצעד הבא.

"נדמה שזו בעיה כאן, הצעד הבא, ונראה שבתהליך הזה משגשגות בישראל כמה מהתופעות האיומות ביותר שהופנו כלפי יהודים בהיסטוריה. אנשים משתמשים בתיאורים ומילים כמו אפרטהייד או קולוניאליזם, אבל אני לא חושבת שזה מה שקורה בישראל. יש דמיון לכל הדברים הנוראיים האלה, אבל זה לא אפרטהייד וזה לא קולוניאליזם, אף שחוק הלאום שלכם נראה כמו צעד של טירוף".

הפוליטיקה של הנרקיסים

המבט המר והמפוכח ששולחת קינקייד אל העבר שלה, וכתיבתה הנוקבת שגרמה לכמה מבקרים להאשים אותה ב"זעם" - כאילו זעם ספרותי הוא עניין פסול - הופכים את נקודות המבט שלה על המציאות המוכרת למרתקת במיוחד. קינקייד היא אישה שההיסטוריה האישית שלה הפכה אותה, אולי בעל כורחה, למתבוננת הנוטה להפשיט את המתרחש מגינונים ונימוס, נוסטלגיה ורומנטיזציה. היא בת 68, ילידת האי אנטיגואה שבים הקריבי שזכה בעצמאות רק ב-1981, בתום שלטון הקולוניאליזם הבריטי שהונהג בו מהמאה ה-17. המסה שכתבה, "מקום קטן", שתורגמה לעברית לפני כשנה (הוצאת לוקוס), היא הצלפה על קולוניאליזם, תיירות, עולם ראשון לבן מול עולם שני ושלישי שחור, והעיוורון של הראשון לאחרים.

היא נולדה בשם איליין סינתיה פוטר ריצ'רדסון, וסיפרה לימים על השם "פוטר" הנפוץ כל כך באנטיגואה, שהעניק בעל האחוזות האנגלי לעבדים שלו – אבות־אבותיה של קינקייד. אביה הביולוגי לא היה בתמונה בילדותה, וקינקייד הצעירה, תלמידה מבריקה שהתבלטה בבית הספר האנגלי שבו למדה, היתה קרובה מאוד לאמה. ואולם כשהיתה בת 17 בלבד, החליטה האם, שנישאה בשנית וילדה עוד שלושה בנים, להוציא את קינקייד מבית הספר ולשלוח אותה לארה"ב לבדה, כדי שתעבוד שם כמטפלת ותסייע בפרנסת המשפחה.

זו היתה נקודת מפנה עבור קינקייד, ונדמה שהניתוק והעקירה הללו, שנכפו עליה, נהפכו לימים לפצע שממנו נובעת היצירה שלה. אחרי שהגיעה אל מקום עבודתה החדש - בית בפרבר אמיד של ניו יורק - סירבה לשלוח כסף הביתה ולא השיבה למכתבי אמה. זמן קצר אחר כך החלה להשלים את לימודי התיכון שלה ותוך כדי עבודתה נרשמה ללימודי ערב במכללה. שלוש שנים אחר כך זכתה קינקייד במלגה מלאה ללימודים במכללה בניו המפשייר, אבל החליטה לנשור כעבור שנה ולשוב לניו יורק, ככותבת.

"חיפשתי משרות במגזינים ולא קיבלתי אף אחת מהן, כי הייתי אישה צעירה ושחורה והשנה היתה 1972", היא מספרת. "הגעתי למגזין לנערות והצגתי רעיון שהיה לי, לשאול את גלוריה סטיינם איך היא היתה בגיל 17. הם אהבו את הרעיון ואני, שלא הכרתי את גלוריה סטיינם, התקשרתי למגזין 'מיז' שהיא ייסדה וכתבה בו, והצגתי את עצמי. סטיינם הסכימה שאבוא לראיין אותה, והמגזין אהב את הראיון והפך אותו לסדרת כתבות. כך קרה שהצגתי את השאלה הזו בפני סדרה של נשים חשובות בתקופה ההיא". אחרי שהחלה לכתוב באורח סדור שינתה את שמה. את השם ג'מייקה בחרה כמחווה לשורשיה הקריביים (בראיון עבר ל"הארץ" סיפרה כי השתעשעה גם בשמות "הוואנה" ו"דומיניקו") ושם המשפחה קינקייד נבחר מאחר שאהבה את הצליל.

את המשך ההתפתחות של הקריירה שלה מכנה קינקייד "צירוף מקרים ממוזל". דרך חברים שפגשה במגזין לנערות הכירה את ג'ורג' שו, בעל טור מפורסם במגזין "ניו יורקר", והתיידדה עמו. הוא הפגיש אותה עם עורך המגזין, ויליאם שון, שנתן לה הזדמנות לכתוב ולפרסם טור. בסופו של דבר פרסמה יותר מ-200 טורים שהצטיינו ביצירתיות חדה ואכזרית. כך למשל, טור שכתבה על מילטון פרידמן, מההוגים הכלכליים המוכרים בהיסטוריה, שתמך בקפיטליזם המשוחרר ככל האפשר מרגולציה ובתיאוריית "היד הנעלמה", כלל רק את פירוט חשבון ההוצאות שלו בשעה שייעץ לממשלת פינושה בצ'ילה.

ב"ניו יורקר", שבו כתבה קינקייד במשך כ-20 שנה, פורסמו גם ניסיונות הפרוזה הראשונים שלה, אבל עוד קודם לכן, ב-1979, נישאה לאלן שון, בנו של ויליאם שון, ולשניים נולדו שני ילדים: אנני והרולד. הנישואים הסתיימו ב-2002, אבל קינקייד, שהתגיירה אחרי הולדת ילדיה ("הבנתי שלא נוכל להיקבר באותו בית קברות וחשבתי לעצמי 'מה אם באמת יש חיים אחרי המוות ולא נמצא האחד את השני'?" היא אומרת בצחוק), שמרה על אורח חיים יהודי ואפילו שימשה למשך תקופה נשיאת בית הכנסת שלה.

כמעט בפליאה, מספרת קינקייד כי את עיקר יצירתה בפרוזה עשתה כשילדיה היו קטנים, ושגרת הבית והמשפחה העסיקה אותה. בפרץ היצירתיות של אותן שנים חיברה רומנים שבהם נצמדה במידה רבה לקורות חייה. לעברית תורגמו עד כה "מר פוטר" (עם עובד) על אביה הביולוגי שאותו לא הכירה, חייו, אישיותו וקורותיו; ו"אני ג'ון" ו"לוסי" שיצאו בקובץ אחד (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). "אני ג'ון" מספר על ילדותה באנטיגואה ויחסיה עם אמה, ו"לוסי" - על צעירה שעוזבת את האי הקריבי בו נולדה כדי לעבוד כמטפלת באנגליה.

שני הספרים האלה מתארים מציאות מעוררת גיחוך. למשל, ההערצה לאקזוטיקה באנגליה, או הזעם שהיא חשה כשמאריה, האישה שאצלה היא עובדת, לוקחת אותה להתפעל משדה נרקיסים. כשהיתה ילדה בבית הספר האנגלי באי, מגלה קינקייד לקורא, הכריחו אותה לשנן שיר של משורר אנגלי על נרקיסים, הפרח שתחזה בו לראשונה רק לקראת גיל 20. גם פרח, מתברר, יכול להיות פוליטי, נציג של שיעבוד, בדיוק כמו התיירות הנהנתנית המתוארת ב"מקום קטן", אחרון ספריה שתורגם לעברית עד כה (ב-2018 צפויה הוצאת לוקוס להוציא לאור את "הגינה שלי", שתחילתו בתחביב הגינון של הסופרת).

כך או כך, הקריירה הספרותית של קינקייד הביאה לה פרסים וכבוד, ציונים לשבח ואת מלגת גוגנהיים היוקרתית לכתיבה. היא זכתה לביקורות מהללות של סוזן סונטג וזוכה פרס נובל לספרות, דרק וולקוט, ולדברי הלל על תרומתה לתודעה אפרו־אמריקאית מהאינטלקטואל והמבקר השחור, הנרי לואיס גייטס. גייטס, שהקים את המחלקה ללימודי אפריקה ואמריקה באוניברסיטת הרווארד, אף גייס את קינקייד כפרופסור במחלקה, והיא מלמדת בין היתר קורס על תומס ג'פרסון והשחורים בארה"ב.

גם בישראל נמצאו לה מעריצים: המבקר עמרי הרצוג, הכותב בעיתון זה, ציין בביקורת על "מר פוטר" כי כתיבתה של קינקייד היא "שערוריה של אומץ ושל גאווה". שרון קנטור, בביקורת על "מקום קטן" ב"ידיעות אחרונות" כתבה על משפטיה הקצרים של הסופרת כי הם "מושחזים וכואבים כמכות פרגול". ואילו יונית נעמן, במוסף "ספרים" בעיתון זה, כותבת על האופן שבו קינקייד "מהפכת נקודות מבט וסדרי עולם. הטקסט שנפתח כהבטחה לחופשה עילאית מעמת את קוראיו עם התפישות הגזעניות שבהן הם מחזיקים ועם ההיקסמות מהחיים בטבע, וכופה עליהם חשבון נפש".

קינקייד היא כותבת מיומנת ואכזרית החוקרת את הנפש – ומתחילה בזו שלה עצמה. זו כתיבה שלא קל לאהוב אותה, מאחר משום שאין בה הנאה במובן הנעים והרך, אלא סיפוק הנובע מגירוד הפצע שהקורא כלל לא היה מודע לקיומו. כך למשל היא מסיימת את "לוסי": "אמי הכירה אותי היטב, הכירה אותי כפי שהכירה את עצמה: אפילו חשבתי, באותה תקופה, שאנחנו זהות זו לזו וכל אימת שראיתי את הדמעות בעיניה כשחשבה על איזו גאווה עתיד להנחיל לה כל הישג של בניה, חשבתי שחרב מפלחת את לבי, שכן לא נלווה לכך שום תרחיש שבו ראתה אותי, פרי רחמה היחיד הזהה לה, במצב דומה ולו במשהו. ביני לביני התחלתי אז לכנותה בשם גברת יהודה איש קריות, והתחלתי לתכנן פרידה ממנה, שכבר אז חששתי שלעולם לא תהיה שלמה".

"העניין הוא שהפצע, העוול שחשתי שנעשה לי כשהוציאו אותי בכוח מבית הספר ומחיי כדי לתמוך בפרנסת המשפחה, דימם בתוכי", מסבירה קינקייד כשהיא נשאלת על הבחירה לכתוב קרוב כל כך לחייה שלה. "בזתי למשפחתי על כך והייתי מדברת על זה ללא הרף. כשהתחלתי לכתוב מצאתי בפצע הזה את קולי. הוא לא הגליד מעולם ואני לא רוצה שיגליד, כדי שלא אחזור על מעשיה של אמא שלי עם ילדי. לא רציתי לשכוח אותו כדי לא לעולל לילדי מה שעוללו לי".

השלמת עם אמך?

"לא. פעם אמרתי לה 'את יודעת, עשית לי דבר נורא', והיא ענתה: 'עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות והייתי עושה זאת שוב'. נחרדתי מכך. מעולם לא התפייסנו בעניין הזה, אבל זה היה בסדר. כולנו, כל ילדיה, סבלנו ממנה. נהגתי לומר עליה שהיא כמו קרונוס מהמיתולוגיה היוונית, שהיה אוכל בערב את הילדים שנולדו לו בבוקר", היא צוחקת, "אני עדיין כותבת אוטוביוגרפי, וזה מסבך אותי מאוד, כי אנשים בטוחים שהם מזהים את עצמם. אני מחויבת כל הזמן לחשבון נפש".

מדינה מנצחת שחיה כמובסת

חשבון נפש נדמה כמחיר שדורשת קינקייד גם ממי שקורא בספריה. גם השיחה עמה, שקולחת בנעימים, היא שיחה עם אדם התובע מעצמו ומהעולם סביבו נקודת מוצא של פקפוק ותהייה מתמידים – תכונה שגורמת לה, לדבריה, לדבוק ביתר שאת ביהדותה. כשאני מספרת לה על כך שישראלים רבים מתפלאים על מי שבוחר מרצונו בדת היהודית, מאחר שהם רואים בה עול היסטורי, היא מצמצמת עיניים בריכוז. "זה עול להיות יהודי? עול להיות בן אנוש. יהודים הם בני אדם ואולי הראשונים שהכירו בכך שזהו עול.

"אולי זה מסביר מדוע עניין הכיבוש חי כל כך במציאות הישראלית. רוב העולם עושה מה שישראל עושה, או עשה זאת בתקופות קודמות, אבל הם פשוט עושים את זה, זה לא נושא לשיחה. אתה כובש שטח, מגרש את האוכלוסייה שעליו או הורג אותה, פשוט עושים את זה ועוברים הלאה. אולי אחרי מאה שנה מתקיים איזה טקס קטן ובו ראש המדינה אומר 'אנחנו מצרים שכך וכך קרה'. אבל זה מוכרח להיות עול. כל בן אנוש צריך לקום בבוקר להכרה של העול שמוטל עליו ולחשוב מה הוא מתכוון להיות, נדיב או אכזר? מי הוא? אני מניחה שזה מה שחביב עלי בלהיות יהודייה, קבלת העול וההכרה היום־יומית בו".

קינקייד לא ששה לדבר על הכיבוש הישראלי, ונקודת המבט שלה מתאפיינת יותר בתהייה מאשר בביקורתיות. היא מספרת כיצד ביקרה בבית לחם, יומיים לפני פגישתנו, ועל ההסבר שקיבלה מנהג המונית היהודי שלקח אותה, על המקור לערימות האשפה שסביב כפר ערבי ("המנטליות הערבית") או על הצורך בהתנחלות הישראלית המשקיפה מלמעלה על העיר המסוגרת. "הוא היה כל כך משוכנע ונמרץ בעניינים האלה, וזה גרם לי לחשוב על כך שישראל המודרנית היא דימוי מראה. אחד הדברים המרתקים כאן היא הדרך שבה ישראל חיה בעבר. כולם צריכים להתעמת ולהתמודד עם עברם, אבל מה שקורה כאן שונה מאשר ברוב החברות האנושיות. ההתמודדות עם העבר היא דרך לחיות בהווה, וההתנסויות המחרידות ביותר מהעבר מהדהדות בהווה שלכם ובדימויים ויזואליים ממש.

"אני מתבוננת בחומת ההפרדה שלכם, במגדלים המשקיפים על האוכלוסייה האזרחית, בגדרות התיל. זו היתה סכנה ברורה, מחבלים התפוצצו בשעה שאזרחים סעדו ארוחת ערב, אבל אני לא מבינה מדוע כדי להרחיק את הסכנה נבחר הדימוי הזה. כשאתה מותח גדר כדי להרחיק משהו, אתה מגדר את עצמך, וקשה לי לדמיין את האפקט הפסיכולוגי שיש לזה על החברה. ישראל, החברה שהיא מורכבת ממנה, מתעסקת בעבר בצורה השלילית ביותר האפשרית. היא מפנה כלפי עצמה את הרע ביותר שהופנה כלפיה, בהווה".

העבר, לתחושתם של רבים, הוא ההצדקה לזה.

"זהו אפקט המראה שאני מתבוננת בו. אתם לא קורבן. ישראל היא מדינה מלאת עוצמה, מדינה מנצחת, שחיה כמובסת. זה כאילו שישראל לא יודעת איך נוהגים מנצחים. מהבחינה הזו ישראל היא מקום מרתק שבו כולם מרגישים מעורבים וחשים רגשות עזים בנוגע לכך. את הבריטים הקולוניאליזם לא מעניין. הם אפילו לא מעוניינים להתנצל על מה שהם עשו לאירים, השכנים שלהם, ולרגע לא חשים צער על הרס הודו. כרגע הדיון המרכזי בבריטניה הוא איך לשמור על הרוח הבריטית שלא תיהרס בגלל הגירה, והם אינם מהרהרים לשנייה אחת על המיליונים הרבים שהם הרסו את חייהם בכל רחבי העולם. רבע מאוכלוסיית העולם נפגע מהכיבוש הבריטי".

נדמה לי שקוראים ישראלים התחברו ל"מקום קטן" ומצאו אותו מטלטל ממש, מאחר שהוא אולי מדבר על אנטיגואה ועל הבריטים, אבל מאיר את נקודת העיוורון שלהם ברבדים רבים. עניין השפה גרם לי לחשוב על סופרים כמו סייד קשוע ואיימן סיכסק, שכותבים בעברית את המצב המיוחד שהם מצויים בו.

קינקייד משחררת "אוהההה" ארוך של מחשבה "זה מעניין. את כותבת כדי שיקראו אותך. האם הכתיבה שלהם מיועדת לקוראים דוברי ערבית, או שהם כותבים על חיים שהם רוצים שקוראי עברית יבינו? אני מניחה שמה שמפתיע אותי הוא המצב שבו ישראל היא הצד החזק, המנצח, ואני לא מצפה ממנצחים להיות עסוקים כל כך בלבחון את עצמם ולהצטדק. בישראל אולי לא בדיוק מתקיימת בחינה עצמית, אבל כן נשמעות הצהרות חוזרות ונשנות לאורך שנים, שמסבירות למה אתם צודקים. פגשתי כאן שני נהגים שבדרך עקיפה מאוד הגנו על מדיניות הכיבוש. אישה שדיברתי איתה אתמול השתמשה במילה מוזרה מאוד: 'השטחים' (קינקייד מצטטת את המינוח The Territories)".

למה זו מילה מוזרה?

"זו בחירה מעניינת במילה, כי יש בה הססנות. מי שחי במקומות האלה מן הסתם לא קורא להם 'השטחים' אלא משתמש בשם של היישוב או חלק הארץ שבו הוא חי. מצאתי את זה מוזר. הקוֹרבּנוּת של המנצח היא מה שמאפיין את ישראל ואני לא חושבת שאי פעם נתקלתי במצב כזה. זיכרון הקוֹרבּנוּת, במיוחד הטראומה של השואה, הוא מחריד והלימוד של השואה מגילאי הגן הוא לא לימוד היסטוריה, הוא אינדוקטרינציה - וזה נורא. זה נורא מאחר שזה עלול להפוך את הפעולות של הגרמנים בשואה למעניינות. זו אפשרות. אתה רוצה לעורר מודעות לעבר והכרת תודה להווה או להצדיק את הצעדים בהווה, אבל בסופו של דבר זה עלול ליצור חברה אכזרית".

קינקייד עוצרת לרגע, תוהה איך זה שבישראל השיחות גולשות מהר כל כך למצב הפוליטי, ומספרת כיצד צחקה על כך רק ערב קודם לכן, כשנפגשה עם קבוצה של סופרים ישראלים. היא מצטטת בחיוך את הסופר א"ב יהושע, שאמר לה לדבריה שבארץ, גם שיחה על מזג האוויר תוביל אותה לכיבוש. יהושע, אגב, הוא הזוכה השני בפרס דן דוד לספרות, שלרגל הזכייה בו ביקרה בארץ. הפרס, הנקרא על שמו של איש העסקים והנדבן דן דוד, ניתן בשלוש קטגוריות (עבר הווה ועתיד) והזוכים בכל אחת מהן חולקים מענק על סך מיליון דולר. הוא ניתן מדי שנה לבעלי הישגים מרשימים ואישים בולטים במדע, חברה ורוח, ובעבר זכו בו אישים כטוני בלייר, הצ'לן יו יו מא, זובין מהטה, הסופרים מרגרט אטווד ועמוס עוז ובמאי הקולנוע איתן וג'ואל כהן.

עם בלי סגולה

זהויות רבות, מנוגדות ומשלימות, מתנגשות בקינקייד. היא אישה שחורה שהיתה "האדם השחור היחיד שעליו הילדים שלי יכלו להתבונן כשהם גדלו בוורמונט"; שבעצמה בגרה במציאות קולוניאליסטית וטיפחה קריירה בשנות ה-60 וה-70 באמריקה; ושבחרה לעצמה זהות מיעוט נוספת כשהתגיירה. היא מספרת על החשש שעולה בה כשבנה, "גבר שחור בהיר למדי בן 28" מסתובב לבדו או עם חבריו, ועל תחושת הפגיעה והעלבון שחשה כשנבחר טראמפ. היא מספרת שהימרה שייבחר, לאור כישלון מסע הבחירות של קלינטון והעובדה שלדבריה "אמריקאים יעדיפו גבר לבן וטיפש מאוד לפי שיבחרו באישה חכמה. מצמרר אותי לחשוב על כך. זו תקופה עגומה לליברלים, אולי תקופה עגומה לעולם בכלל".

היא שוב עוצרת למחשבה ומעירה בחיוך "כנראה שאני מתקרבת לסוף חיי, מאחר שמחשבות פילוסופיות מציפות אותי לאחרונה. לפני זמן מה שאל אותי עיתונאי ישראלי אם אני גאה להיות יהודייה, וזה גרם לי לחשוב באופן כללי על רעיון הגאווה, ועל כך שיש סיבה שכל טקסט שעוסק באתיקה ומוסר מייעץ למאמינים שלא להיות גאים. אני משתדלת לא להיות גאה בדבר. אני לא רוצה לחוש גאווה בדבר. איך אתייחס לאנשים שהם לא חלק מהדבר הזה? העובדה שאני יהודייה לא תרחיק אותי מקרבה לאנשים אחרים".

יהודים חשים שהם חלק מעם סגולה.

"אני משתייכת לקהילה של יהודים שלא מקבלים את רעיון ה'עם סגולה'. לתפישת ההיבחרות האלוהית אין מקום בחיים העכשוויים, והעליונות על פני עמים אחרים היא לא רעיון קביל בעולם שבו אנחנו חיים. זהו הביקור החמישי שלי כאן ואני חוזרת פעם אחר פעם ובשמחה רבה, כך שנראה שיש לי בכל זאת איזשהו רגש מיוחד לישראל. מעולם לא הצלחתי להצטרף ליוזמה כלשהי המגנה את ישראל, גם אם אני לא מסכימה עם רבים מהדברים שקורים כאן. אבל לא הייתי רוצה לצאת הצהרות. אני לא רוצה לסגור את עצמי בפני אנשים, להעדיף אנשים מסוימים או להכריז על העדיפות של עצמי. אולי זה קשור לדיכוי אחר שאני מכירה היטב על בשרי, אבל אני לא רוצה להפריד את עצמי מאף קבוצה אנושית. אני רוצה להיות בישראל ולחוש שאני בת אנוש במקום שבו אחרים חולקים מאפיינים דומים לשלי, אבל לא במחיר ההוצאה מהכלל של אחרים".

קישור לכתבה אונליין https://goo.gl/HwrEA5

לרכישת הספר לחצו כאן המשלוח חינם!